אמא או אמא

שבע שנים, ארבעה ימים ושעתיים חלפו מאז שהתאספנו בני משפחה וחברים סביב מיטת אימי ביבנה. שכובה על מצעי התחרה הלבנים שהיא כה אהבה, לבושה כותנת משי בצבע תכלת רכה וחגיגית, נושמת בכבדות בעיניים חלולות ונטולות כל שביב של הכרה. אחרי שלושה ימים מייסרים, הזדקפה פתאום כאילו כדי להצליח לבלוע ולהכיל את כל החמצן שבחדר בנשימה אחת אחרונה לפני השקט שהגיע אחריה כשהתמוטטה מבלי להשאיר עוד ספק.

קשה להסביר את אימי למי שלא הייתה לו הזכות לפגוש בה. כמו כל בני האנוש, הייתה גם היא מלאת גוונים, רבדים וסתירות פנימיות אבל תכונה אחת אפיינה אותה ללא כל צל של ספק (ועל כך יעידו כל מכריה, חבריה ואפילו אויביה) – הססגוניות והצבעוניות שבהם בחרה לצבוע את חייה, ביתה, ילדיה וכמובן הסיבה לשמה התכנסנו כאן- בגדיה ומהסיבה הזו החלטנו פה אחד להטביע על מצבת האבן הקרה שחור על גבי לבן את המשפט המאפיין: "צבעה את החיים בשלל צבעי הקשת". 

%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7-%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99

%d7%9e%d7%a6%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%9c-%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%aa

בשבועות האחרונים לחייה כשצל המוות נכח בבית כמו דייר חמישי היא דיברה על הסוף וביקשה באותה אצילות שעליה שמרה כל תקופת המחלה כצוואה אחרונה שאת השבעה נציין בחגיגה ולא בבכי, כדי לסמל את אהבתה לחגוג את החיים.

עם השנים למדתי שהזמן עובר מהר גם כשסובלים (ואפילו כשלא ישנים) והשבוע צוינה עוד אזכרה שביעית במספר. כל שנה אני חושבת שהשנה יהיה יותר קל אבל במעמד הכואב מול אבן השיש הקרה שמעלה זכרונות קשים מהלוויה תחושת ההחמצה של כל מה שהיא הפסידה הולכת ומתעצמת ככל שבחיי מתווספות עוד חוויות, זיכרונות ובעיקר – נכדים שלא הספיקה להכיר.

screenshot_2016-10-09-18-46-52

אך למרות הכאב והקושי החלטתי למלא אחר צוואתה האחרונה ולהקדיש לה פוסט זכרון וקינה מעוטר בשלל צבעי הקשת של תמונות  שלקוחות מתוך הגלריה שבחשבון האינסטגרם שלי.

%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%a7%d7%9c-%d7%91%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%99

%d7%a2%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%9c%d7%91%d7%9f

%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99

%d7%a0%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%9b%d7%a1%d7%a3-%d7%a0%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%a6%d7%a4%d7%aa-%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a4

סתיו כבר כמעט בת ארבע ושואלת לא מעט שאלות כמו איפה נמצאת סבתא שושנה ואם אני עצובה שהיא לא פה ו"מתגעגעת אליה עד החלל הקיצון". רצה הגורל (או האל) ועשני אדם ציני ואתאיסט למהדרין, ולכן אני מתקשה להשיב שהיא נמצאת למעלה בשמיים עם המלאכים אבל לפעמים מתחשק לי להיות קצת יותר תמימה, נאיבית וילדותית, ולדמיין שהיא יושבת לה על כוכב שמנצנץ בצבעוניות החזקה שכה אהבה לעטר בהם את ציפורניה ומסתכלת עלינו מלמעלה בחיוך בין הקשת לענן.

%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%95%d7%9b%d7%91-%d7%a7%d7%a9%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%a0%d7%9f

2016-07-22-16-42

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *