שנה אחרי שגור נולד בבית חולים מאיר בכפר סבא נראה היה שהוא נתקף געגועים למקום הולדתו ולכן בעקבות וירוס נדיר ומרושע חזרנו לסיבוב נוסטלגיה כשהפעם חלפנו על פני הכורעות ללדת ונכנסו בכניסה השניה המובילה למחלקת מיון ילדים.
אך אל נא תתנו לקורטוב ההומור והציניות להטעות אתכם: החוויה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה או משעשעת ולוותה בכמה וכמה תסריטי אימה שהתרוצצו לי בראש שיכולים להוות בסיס לעוד עונה מאוסה ולעוסה של "האנטומיה של גריי". כנראה שזו בדיוק הסיבה שטיול ה- All included לכפר סבא שכלל לילה במיון, שלושה לילות במחלקת ילדים ואבחנה רפואית אחת היוו עבורי תזכורת חזקה עבור מה שבאמת חשוב.
מה באמת חשוב
היום שלי נראה כמו כל יום של אם טיפוסית: מתחיל מוקדם מידי בבוקר וממשיך במירוץ תמידי לעבודה. המירוץ להספיק הכל ממשיך לו גם במהלך יום העבודה ותמיד אני יוצאת בדקה ה-90 לאסוף את הילדים שנשארים אחרונים בגן. מידי יום נשבר לי הלב מחדש כשאני מתמודדת עם עיני האיילה העצובות של סתיו ששואלת למה אני לא באה לקחת אותה לפני שמתחיל הצהרון כמו אמא של אלין.
נר לי נר לי
אחרי איסוף הילדים מהגנים נשארות שעתיים של זמן איכות עם הילדים אלא שהגדרה של גור ל"בוקר" היא השעה 5 ולכן הוא הופך כבר בשעה 18:00 לדלעת. בין שבע לשמונה מתחילים ענייני אמבטיות, סיפורים וטקסי השינה שמלווים באינספור וויכוחים עם סתיו על כל דבר שהוא. אחרי שהם נרדמים, אני מדליקה את המחשב וממשיכה לעבוד, או לערוך, או לכתוב.
בין אינספור המשימות, המטלות והחיים אני חשה שהעיקר התפספס…
גור באשפוז
נתחיל עם החדשות הטובות. אנחנו בבית וגור מתאושש לאט לאט ואיתו גם אנחנו. אבל דווקא החוויה המפחידה הזו בשילוב עם השנה שמסתיימת לה, הביאו עימם חשבון נפש ושלל החלטות חדשות.
בתוך הכאוס המלחיץ הזה, זמני נחלק לשניים: הזמן בבית החולים עם גור או הזמן בבית עם סתיו. כל משימה אחרת, ירדה זמנית מסדר היום ופתאום זכיתי בזמן איכות עם כל אחד מהילדים שלי לחוד: ברגעים שגור היה קצת יותר מאושש ישבנו יחדיו על כורסת בית החולים, שיחקנו "מסירות" עם הכדור ושרנו "ידיים למעלה על הראש" מיליון פעם לפחות, מבלי שהסתכלתי ולו פעם אחת על השעון או על הטלפון.
מסיבת חנוכה בגן
ביום שישי בבוקר כשגור עוד היה מאושפז, הלכתי עם סתיו למסיבת חנוכה בגן שהייתה מפתיעה בכמות ההשקעה שבה ונראתה דומה יותר בכמות הנאמברים שהוצגו לפסטיגל מאשר למסיבת חנוכה של ילדים בני 4-5 ;-). ישבתי נרגשת והבטתי בסטארית הקטנה ששרה, רקדה, התרגשה וחיממה את הלב מבלי שבדקתי ולו פעם אחת את המיילים מהעבודה, את התנועה בבלוג או את מספר העוקבים באינסטגרם.
החנוכיות בגן
בעקבות המאורע ולרגל השנה החדשה החלטתי שתי החלטות משמעותיות. הראשונה היא להאט. להאט את קצב החיים, להאט את קצב העבודה, להאט את קצב הריצות, להאט את מהירות הנהיגה בכביש, להאט את זרם המחשבות, להאט את קצב פעימות הלב, להאט את הזמן שעובר כל כך מהר וחומק מבין האצבעות.
לעצור את הרגע
ההחלטה השניה היא להפחית. להפחית משימות, להפחית לחצים, להפחית צריכה מיותרת, להפחית פחממות ריקות וסוכרים לבנים, להפחית כעסים, להפחית את מספר הקללות שאני מסננת בלב, להפחית את משך הזמן שאני מבלה ברשתות חברתיות ולבלות יותר עם אנשים אמיתיים.
ועכשיו נותר רק ליישם 🙂
שנה אזרחית טובה לכולנו.
העיקר הבריאות, מסכימה איתך ולכן החלטתי באופן יזום לא לשים את הפייסבוק בנייד במודע. שתיהיה שנה טובה ורגועה
זה רעיון נהדר! וויתרתי על ההתראות של פייסבוק אבל הרעיון שלך מוצלח יותר.
החלטות מעולות, לוקחת כמה מהן לעצמי…
בריאות לכולם!!
תודה יקירה. חורף בריא וחמים לכולנו.
הילה יקרה, מאחלת לך ולבני המשפחה שנה בריאה ושתצליחי לעמוד בהחלטות החדשות.
תודה רבה יקירה
הילה יקרה,
כתבת כל כך יפה ומרגש וכשהמילים יוצאות ישר מהלב, מהבטן, הן מקבלות משמעות כל כך חזקה ואמיתית. אז אכתוב לך שאני מבינה, מזדהה, מלאת אמפתיה אבל יותר מהכל הכנות והכוונה נכנסו ישר ללב וכוונה היא חצי מהדרך אם לא רובה, אז את לגמרי שם! תיהי גאה.
היי יקירה. תודה רבה לך על המילים החמות. כרגע אני מרגישה בעיקר חששות בנוגע לאיך ליישם ומה יהיו ההשלכות… הגאווה אני מניחה תגיע כשיהיו תוצאות :-). חורף בריא לכולנו
מקסים! האיחול הכי משמעותי וחשוב הוא שתצליחי ליישם (וכולנו איתך) ?
תודה יקירה. לו יהי.
אז קודם שמחה שאתם אחרי וכמה שזה היה נורא אלו באמת האירועים שמזכירים לנו כמה הכל זניח לעומת המשפחה והילדים שלנו כי כל כך קל לשכוח במירוץ הזה שנקרא חיים ובעולם הוירטואלי שנקרא פייסוש. מאחלת לך שתצליחי ליישם ואולי הצעד הראשון הוא להיות בלוגרית במשרה מלאה 😉 שנה טובה!
הלוואי! הבעיה היא שכבלוגרית (ועוד אופנה) אני יותר מבזבזת מאשר מכניסה…
רגע, זה אומר שאת תקללי יותר בקול רם? 🙂
שנה טובה ורגועה אהובה שלי!
בחזרה אליך אהובה.