מלנכוליה אהובתי (או עוד בלוז של חורף)

לפני כמה שנים קראתי את הספר "דור הפרוזאק" שמספר את סיפורה האישי של הסופרת אליזבת (ליזי) וורצל על מחלת הדכאון שבה לקתה, על הקשיים ועל ההתמודדות. אחד הקטעים הזכורים לי ביותר מהספר (ותסלחו לי מראש כי הציטוט אינו מדויק) הוא התיאור שלה את התפתחות הדכאון:

"זה קרה באיטיות ואז בפתאומיות". 

אישה עוצמת עינייםצילום: Doron Ofer

אינני מתיימרת לטעון שהבלוז שתקף אותי לאחרונה דומה ולו במעט לדרך הייסורים שמתארת ליזי בספרה אבל היות שלאף אחד אין מנדט בלעדי על קיטורים, החלטתי לאוורר קצת את הפולניה שבי ולעשות את הפעולה שלא עשיתי תקופה ארוכה על אף שתמיד הצטיינתי בה: לקטר. 

אחרי תקופה של חודשים רבים המאופיינים בתנודתיות רגשית של עליות ומורדות, אני חשה  שלפתע התכנסו להם בבת אחת כל המורדות לדאון ארוך ומייאש. 

אישה בשחור לבןצילום: Doron Ofer; צמיד: Frida

קשה לי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה זה התחיל. אני מניחה שהגורם הראשון הוא העייפות. עייפות של שנתיים שהתחילה עם ההריון של גור שהיה לי הרבה יותר קשה מההריון עם סתיו. העייפות המשיכה כמובן גם לאחר שנולד, ולו הייתי מעלה על דעתי ששנה וחודשיים אחרי שנולד עדיין אאלץ בעל כורחי לצפות איתו מידי בוקר בזריחה מחלון הסלון בזמן שהוא תלוי עלי וצוהל ואני מעולפת על הספה כנראה שהייתי נשארת אמא לילדה אחת בלבד…

העייפות מכבה את הגוף והנפש, ואין לי כוחות לבצע פעולות שבדרך כלל אחראיות על העלאת האנדורפינים כמו יוגה, ריצה ומפגשים ליליים עם חברות על כוס יין אדום. 

אישה מתכופפתצילום: Doron Ofer; טבעות: Frida

אישה וצלליתצילום: Doron Ofer;

ואולי זאת העובדה שלאחרונה הבנתי שהעבודה שלי (ה- Day job כלומר זאת שאחראית על תשלומי המשכנתא), לא הולכת להיות פחות עמוסה או מלחיצה ולא נראית תקווה לשינוי באופק. אנשים עובדים מסיבות שונות. יש מי שמחפשים אחר הכסף, יש מי שתרים אחר נוחות וסביבה חברתית נעימה ואני מחפשת אחר סיפוק והגשמה. למזלי הרב העבודה שלי בורכה בהרבה מאוד ענין וגיוון והיא ללא ספק מפתחת אותי אלא שבזמן האחרון אני מרגישה שהמחיר האישי שאני משלמת שמתבטא בעיקר סביב נושא הילדים הוא פשוט גבוה מידי ובהיעדר שינוי נראה באופק, נהיה הרבה יותר קשה לקום בשבילה בבוקר. 

אישה מסתכלת קדימהצילום: Doron Ofer; טבעות: Frida

אישה עם שרשרתצילום: Doron Ofer; תכשיטים: Frida

וודאי הבחנתם כי שלא כהרגלי עיטרתי הפעם את הפוסט בתמונות "שחור לבן", אבל בהיותי אני ולמען האופטימיות, אסיים בשוט מרוכז של צבע אדום, שיסמן את התקווה שהכל יצבע בקרוב בצבעי אופטימיות ושלא אמשיך בתור הצל של הדמות האדמונית שאני. 

צל אדוםצילום: Doron Ofer

 

ואולי אני פשוט צריכה לישון קצת שנ"צ ;-). 

4 תגובות על “מלנכוליה אהובתי (או עוד בלוז של חורף)

  1. לילו פיניקס שלו 28 פבר 2017 / 4:42 am

    מאז ההיריון ועד עכשיו, צברתי חסך מרוכז של בערך מיליון ואחת שנות (!) שינה.
    אז אמנם לא נשלים אותו בפריז (כי בכל זאת, פריז) אבל נשלים בה חסכים אחרים (אופנתיים, קלוריים, קולינריים, הילהלילוליים…)
    ואת חסך השינה? אותו, כפי שאומרות הפולניות, נשלים כבר בקבר 🙂

    • הילה בן חנוך-לוי 28 פבר 2017 / 5:56 am

      וואו כמה שאני מחכה לנסיעה שלנו!

  2. נועם 27 פבר 2017 / 9:06 pm

    תמונות מהממות.

    אני לגמרי איתך בקטע על השינה. גם קראתי על זה קצת וזה הכי הגיוני בעולם שנשבר מתישהו כאימהות עם חוסר שינה.
    ואת…. מצליחה להפיק כזה פוסט יפה גם בלי מלא אנרגיות. כבוד.

    • הילה בן חנוך-לוי 28 פבר 2017 / 5:58 am

      תודה יקירה. אולי נייצר גילדה של אמהות ונתחיל לחלוק בינינו את הלילות עם הילדים כדי שכל אחת תוכל קצת לנוח… נכון שפתאום הקונספט של פוליגמיה לא נראה כזה נורא? 😉

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.