איך אני מתמודדת עם בלוז החורף
לפני כמה שנים קראתי את הספר "דור הפרוזאק" שמספר את סיפורה האישי של הסופרת אליזבת (ליזי) וורצל על מחלת הדכאון שבה לקתה, על הקשיים ועל ההתמודדות. אחד הקטעים הזכורים לי ביותר מהספר (ותסלחו לי מראש כי הציטוט אינו מדויק) הוא התיאור שלה את התפתחות הדכאון:
"זה קרה באיטיות ואז בפתאומיות".
צילום: Doron Ofer
אינני מתיימרת לטעון שהבלוז שתקף אותי לאחרונה דומה ולו במעט לדרך הייסורים שמתארת ליזי בספרה אבל היות שלאף אחד אין מנדט בלעדי על קיטורים, החלטתי לאוורר קצת את הפולניה שבי ולעשות את הפעולה שלא עשיתי תקופה ארוכה על אף שתמיד הצטיינתי בה: לקטר.
אחרי תקופה של חודשים רבים המאופיינים בתנודתיות רגשית של עליות ומורדות, אני חשה שלפתע התכנסו להם בבת אחת כל המורדות לדאון ארוך ומייאש.
צילום: Doron Ofer; צמיד: Frida
קשה לי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה זה התחיל. אני מניחה שהגורם הראשון הוא העייפות. עייפות של שנתיים שהתחילה עם ההריון של גור שהיה לי הרבה יותר קשה מההריון עם סתיו. העייפות המשיכה כמובן גם לאחר שנולד, ולו הייתי מעלה על דעתי ששנה וחודשיים אחרי שנולד עדיין אאלץ בעל כורחי לצפות איתו מידי בוקר בזריחה מחלון הסלון בזמן שהוא תלוי עלי וצוהל ואני מעולפת על הספה כנראה שהייתי נשארת אמא לילדה אחת בלבד…
העייפות מכבה את הגוף והנפש, ואין לי כוחות לבצע פעולות שבדרך כלל אחראיות על העלאת האנדורפינים כמו יוגה, ריצה ומפגשים ליליים עם חברות על כוס יין אדום.
צילום: Doron Ofer; טבעות: Frida
צילום: Doron Ofer
ואולי זאת העובדה שלאחרונה הבנתי שהעבודה שלי (ה-Day job כלומר זאת שאחראית על תשלומי המשכנתה), לא הולכת להיות פחות עמוסה או מלחיצה ולא נראית תקווה לשינוי באופק. אנשים עובדים מסיבות שונות. יש מי שמחפשים אחר הכסף, יש מי שתרים אחר נוחות וסביבה חברתית נעימה ואני מחפשת אחר סיפוק והגשמה. למזלי הרב העבודה שלי בורכה בהרבה מאוד ענין וגיוון והיא ללא ספק מפתחת אותי אלא שבזמן האחרון אני מרגישה שהמחיר האישי שאני משלמת שמתבטא בעיקר סביב נושא הילדים הוא פשוט גבוה מידי ובהיעדר שינוי נראה באופק, נהיה הרבה יותר קשה לקום בשבילה בבוקר.
צילום: Doron Ofer; טבעות: Frida
צילום: Doron Ofer; תכשיטים: Frida
וודאי הבחנתם כי שלא כהרגלי עיטרתי הפעם את הפוסט בתמונות "שחור לבן", אבל בהיותי אני ולמען האופטימיות, אסיים בשוט מרוכז של צבע אדום, שיסמן את התקווה שהכל יצבע בקרוב בצבעי אופטימיות ושלא אמשיך בתור הצל של הדמות האדמונית שאני.
ואולי אני פשוט צריכה לישון קצת שנ"צ ;-).
מאז ההיריון ועד עכשיו, צברתי חסך מרוכז של בערך מיליון ואחת שנות (!) שינה.
אז אמנם לא נשלים אותו בפריז (כי בכל זאת, פריז) אבל נשלים בה חסכים אחרים (אופנתיים, קלוריים, קולינריים, הילהלילוליים…)
ואת חסך השינה? אותו, כפי שאומרות הפולניות, נשלים כבר בקבר 🙂
וואו כמה שאני מחכה לנסיעה שלנו!
תמונות מהממות.
אני לגמרי איתך בקטע על השינה. גם קראתי על זה קצת וזה הכי הגיוני בעולם שנשבר מתישהו כאימהות עם חוסר שינה.
ואת…. מצליחה להפיק כזה פוסט יפה גם בלי מלא אנרגיות. כבוד.
תודה יקירה. אולי נייצר גילדה של אמהות ונתחיל לחלוק בינינו את הלילות עם הילדים כדי שכל אחת תוכל קצת לנוח… נכון שפתאום הקונספט של פוליגמיה לא נראה כזה נורא? 😉