פסקול ילדות

בגיל 4 עזבנו את תל אביב (שכונת התקווה mind you. תודו שהפתעתי) ועברנו ליבנה. מאז חלפו 33 שנים ולמרות שבתור נשים ואמהות תאי הזכרון האפורים עמוסים עד אפס מקום ויותר, בשלל פרטים שנדרש מאיתנו לזכור, אני עדיין זוכרת את הלילה הראשון בבית כשעליתי בהתרגשות במדרגות לקומה השניה בבית הגדול שנראה לי אז רחב ידיים כמו אחוזה קסומה ואת אמא שלי מזהירה שלא אלך יחפה כי אולי על הרצפה יש מסמרים. השבוע, תם סופית עידן בית הילדות כשאבא שלי עבר לדירתו החדשה בתל אביב, ואני הגעתי לסיור פרידה בעיר ילדותי כדי לאסוף את כל זכרונותי מחדר הילדות שלי בשקית גדולה (אבל ממש גדולה) ולגרור את אח שלי ברחבי השכונה בטמפרטורות של 200 מעלות לפחות כדי לתפוס רגעי פרידה פוטוגניים ולערוך לכם סיור לימודי בעיר שלא הכרתם ולא ידעתם עד שקראתם את הפוסט הזה, שכל כך תרצו להכיר. 

יונים לבנות

תחנה ראשונה – מגדל המים

מגדל המים שממוקם בכניסה לשכונה שלי הוא המונומנט היבנאי הידוע ביותר בעיר, ובהיותו ממוקם בכניסה לרחוב שלי היווה גם ציון דרך חשוב כדי להסביר לכל אותם "לא יבנאים" איך מגיעים אלי הביתה בימים החשוכים שלפני הוויז. 

מגדל מיםלא פחות פוטוגני מהאייפל. 

בלילות הקיץ החופשיים בסוף התיכון ובהיעדר מקומות בילוי ומפגש מסודרים בעיר, היינו מגיעים בהמונינו למגדל, שומעים מוזיקה, שותים איזו בירה, מעשנים וחושבים מחשבות עמוקות. 

אישה שוכבת על הדשא

מחשבות עמוקות

תחנה שניה – צומת הנגב פינת השפלה

אם הכותרת מוכרת לכם סימן שגם אתם נמנים עם חובבי שב"ק ס' – הלהקה ששמה את יבנה (ובגאווה גדולה) על המפה. בהיותה פרובינציה קטנה נטולת מקומות בילוי נאלצנו לגלות יצירתיות ולאמץ לוקיישנים מקומיים להסתודדות חברתית. רחוב הנגב הוא המיקום המרכזי ביותר בשכונה שנמצא בדיוק באמצעה וכך הפך למורת רוחם של שוכני הרחוב למקום מפגש מרכזי מצאת הלבנה ועד העימות הלילי  הקבוע עם המשטרה שהייתה מגיעה לפזר אותנו. 

בהיותו הרחוב המרכזי בשכונה אך מתבקש שבו ימוקמו תיבות הדואר של כולנו ובצמוד להן, המכולת השכונתית שנשתמרה כל השנים הללו כמעט כמו ביום שנפתחה. 

דואר ישראלשרשרת: Frida

ת.ד.זה היה תא הדואר שלנו. טבעת אבן גדולה: Petit delights Jewelry

ציורי קירהגרפיטי שצמוד למכולת. שמלה: יעל אדמוני

תחנה שלישית – הדיונות

לדיונות שבסוף הרחוב שלי היו תפקידים שונים לאורך הילדות. בשנים הראשונות, היינו חומקים לשם כדי להקים חבורות ולנסות לבנות מחנה על עץ. כמובן שבהיעדר מבוגר אחראי שיבנה איתנו זה דמה יותר לקן של ציפורים שבמרבית המקרים קרס עוד הרבה לפני שהספקנו באמת לטפס עליו. 

הדיונותלבוש הגיוני לסיבוב בחולות 😉 מניפה: Fancy Hand Fans; נעליים: שני בר

בשנים שאחר כך הן הפכו ללוקיישן המועדף למדורות ל"ג בעומר ולמסיבת ל"ג בעומר המסורתית של כל שכבה שהגיעה לכיתה י"ב והייתה ידועה בתור אחת המדורות הלוהטות ביותר בעיר ומסיבת הי"בניקים היחידה שאסרה על כניסה של יודניקיות ;-).

מניפה ותלתלים

בשנת 2001 נערכה בדיונות מסיבת השחרור של הבנים שהסתיימה בטרגדיה הנוראית כשבסופה חברנו האהוב גיא שחגג את שחרורו נפטר ממה שהסתבר כשילוב קטלני של אלכוהול ומום בלב. 

פרידה

תחנה רביעית – חדר משלי 

כניסהפעם אחרונה שהשלט הזה נמצא בכניסה לבית

כל כך הרבה רגעי קסם, רגעי חרדה, רגעי ייאוש, רגעי תקווה וסתם רגעים רגילים ויומיומיים ראה החדר שלי. כמה אהבנו להסתגר בחדר, לנבור בארון הבגדים שהיה כבר אז גדול (בהרבה) מהממוצע, להתלבש, להתאפר, לשמוע מוזיקה, לעשן, לשתות, לצחוק, לבכות, לאהוב, להתגבר, להתבגר. 

זכרונות

אישה מסתכלת החוצה

כמה אהבתי את החדר הזה שהיה לי למפלט ומקדש והפינה האהובה עלי ביותר הייתה ללא ספק החלון הגדול עם אדן העץ שעליו ביליתי שעות רבות בכתיבת שירים עם סיגריה וצלילי מוזיקה רועמת וממנו גם הגנבתי מידי פעם בנים החוצה בשעות לילה מאוחרות (סליחה אבא…). 

אישה מסתכלת מהחלון

תחנה סופית – פרידה:

אני נוסעת הביתה כשיבנה מאחורי מתרחקת לאט לאט, שומעת רדיוהד וחושבת על אמא שנשארת מעכשיו לבדה ביבנה. 

מצבת שיש

36 תגובות על “פסקול ילדות

  1. תמר 25 יול 2017 / 9:01 am

    ואווו ריגשת ממוש – עם החויות והתמונות והזכרונות ואמא… 🙁
    ורגע רגע – היה לך שיער חלק?????

  2. שירה פורר 24 יול 2017 / 8:14 am

    הילה יקרה. כרגיל ריגשת עם פוסט שחדר ללב. אין אדם בוגר שלא נאלץ להפרד מבית הולדתו ומהזכרונות המלווים אותו משם ואת תיארת זו בצורה כל כך נוגעת. שההומאז' שעשית ליבנה ראוי להתפרסם באתר העירייה 🙂

    • הילה בן חנוך-לוי 24 יול 2017 / 9:57 am

      התגובה שלך מאוד מרגשת

  3. אהרן בן חנוך 21 יול 2017 / 8:46 am

    תודה, התרגשתי מאד

    • הילה בן חנוך-לוי 21 יול 2017 / 12:28 pm

      אבא!!!!!

  4. תמר בהרב 21 יול 2017 / 2:42 am

    את מרגשת.
    אני מאוד מזדהה עם התחושות כי גם ההורים שלי עברו מבית ילדותי אל עיר אחרת.
    אמנם עכשיו הם קרובים אליי, אבל הזיכרונות נשארו מאחור, וזה לא קל.
    בטח כשנשארים שם אנשים אהובים…
    חיבוק!

    • הילה בן חנוך-לוי 21 יול 2017 / 3:48 am

      תודה רבה מותק. אני מניחה שאין מי שלא עובר בשלב כזה או אחר פרידה כזאת. דרכם של החיים

  5. ריבי 20 יול 2017 / 7:44 pm

    האהבה שלך למקום לאנשים ולרגעים נוכחת בכל מילה בפוסט שלך. זה מרגש ומדמיע. בתקופה שבה אלימות מילולית ובריונות הם מעשים יומיומיים להתרפק על זכרונות ילדות ונערות זה כמעט פלא. זכית.

    • הילה בן חנוך-לוי 21 יול 2017 / 3:49 am

      כמו אצל כל אחד, גם אצלי היו תקופות וזכרונות לא טובים: שברונות לב, חרם, מריבות עם חברות אבל ממרומי הגיל ובהסתכלות נוסטלגית תמיד הכל נראה יפה יותר.

      • ריבי 21 יול 2017 / 9:12 am

        אז זהו שלא… יש המון כאלה שגם ההסתכלות הנוסטלגית לא מייפה את הדברים שהיו שם.

  6. אןדליה מנצור 20 יול 2017 / 7:14 pm

    תמיד הכתיבה שלך הייתה נוגעת ללב ובזמן האחרון בפרט אני מרגישה שאפילו יותר. ריגשת אותי ממש 💜
    ואני מאמינה שבכל מקרה יבנה תמיד תיקח איזשהו מקום בלב שלך, בית ילדות הוא גם אווירה וסביבה ובעיקר זכרונות ככה שלתמיד היא תהיה לך מיוחדת וזו לא באמת פרידה, רק להת׳.
    פוסט מקסים מקסים!

    • הילה בן חנוך-לוי 21 יול 2017 / 3:50 am

      תודה רבה יפתי.

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 6:40 pm

      תודה רבה יפתי. התגובה שלך מרגשת

      • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 6:41 pm

        כיף לי כל כך שאת חושבת ככה אבל דווקא הרגשתי שהפוסט הזה יותר קודר מאופטימי…

  7. זהר נתיב גולן 20 יול 2017 / 10:27 am

    עשית לי צמרמורת. אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך ואת היכולת שלך לראות את הטוב בכל דבר! נשיקות ממוש

  8. נעמה אורבך 20 יול 2017 / 10:17 am

    במילים מדודות ומדויקות הצלחת להעביר סיפור גדול, והרבה סיפורים קטנים של חיים רגילים וגם גדולים. ומה שהכי הצלחת – זה לגעת בלב ולמעוך אותו. מרגש מאוד, מבכי מאוד.

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 6:41 pm

      התאהבתי בפועל "מבכי". מאמצת מעכשיו. והמון תודה לך

  9. נלי 20 יול 2017 / 12:59 am

    כתבת כל- כך יפה..ואיני יבנאית, החבר הראשון שלי היה מיבנה וכשהיה רוצה לשכנע אותי כמה היא נהדרת הוא היה מזכיר את מגדל המים ואת כל הכיכרות היפות שמקשטות אותה..
    עשית לי געגוע הביתה

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 5:25 am

      כמו שכתבתי – מונומנט! מהתגובה שלך אני מבינה שלא השתכנעת מנימוק ה"כיכרות היפים" 🙂

  10. נועה 19 יול 2017 / 6:09 pm

    אני קצת חנוקה מדמעות כרגע. עשיתי איתך את הסיור ביבנה, אבל האמת שעשיתי באותו הזמן את הסיור של קרית אונו בשכונה ובית שעוד מעט יהיו ריקים ועזובים.

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 5:25 am

      ליבי איתך. שולחת לך מפה חיבוק. זה לא פשוט

  11. ציפי 19 יול 2017 / 1:04 pm

    כל פעם את מצליחה לספר סיפור יותר מרגש. חתיכת חיים עברו עלייך שם, וברור לי שהכי קשה זה להשאיר את אמא שם לבד. ישר עומדות לי הדמעות בגרון, ולא משנה כמה זמן עובר, וכמה חיים עוברים, היא נשארת שם. מה שכן זה מבטיח שאת יבנה את לא עוזבת, רק משנה פאזה בחיים. אני נדדתי המון ויש לי געגוע לדי הרבה מקומות. במרכז, בדרום, כל מקום השאיר בי פיסה של חיים שלא תעזוב אותי לעולם. תהני ברדיוהד, תודה על השיתוף.

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 5:26 am

      וואו ציפי. את תמיד כל כך מרגשת אותי בתגובות שלך. חיבוק גדול

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 5:26 am

      תודה מותק. ולנושא אחר: היית חסרה לנו אתמול 😉

  12. מיכל מנור 18 יול 2017 / 7:50 pm

    הילה, צעדתי יחד איתך בתחנות ילדותך ונערותך, התרגשתי איתך, התעצבתי איתך, הכרתי דרכך את יבנה ואותך. את עוברת מסע מאלף בבלוג והפוסט הזה מהווה חלק משמעותי במסע.
    ושאלה – היכן התלתלים בתמונות הישנות?

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 5:43 am

      תודה רבה. לגבי התלתלים – אחד מפצעי הילדות שלי הוא שאמא שלי שלא ידעה איך להתמודד עם תלתלי הפרא שלי הייתה מגהצת לי את השיער עד גיל 14!!!

  13. עמנואלה 18 יול 2017 / 7:25 pm

    מקסים הילה. ממש אהבתי את הסיור. סיור בזכרונות, יש בו משהו קסום 🙂

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 5:44 am

      קסום ומרגש. ללא ספק

  14. אביבית ירקוני כהן 18 יול 2017 / 7:21 pm

    פוסט מרגש שהעלה בי זכרונות מהילדות שלי… (בתל אביב)
    היית ילדה יפה ונשארת ילדה יפה.
    והמשפט האחרון על אמא שלך עשה לי קווץ' בלב.

    • הילה בן חנוך-לוי 20 יול 2017 / 5:44 am

      תודה יקירה. אני בטוחה שלגדול בתל אביב קסום, מרגש ומענין לא פחות, ואולי אפילו יותר.

  15. יעל יניב 18 יול 2017 / 4:01 am

    A trip
    Down memory lane. כמה מרגש וכמה עוצמתי השלב הזה. כשהרסו את בית סבתי עשינו את זה בשכונה שלה בה בילינו את כל ילדותנו וזה חקוק עמוק בלב. לתמיד ❤️

    • הילה בן חנוך-לוי 18 יול 2017 / 5:24 am

      זר לא יבין….

  16. ציפי גרמן 17 יול 2017 / 8:28 pm

    אני קוראת את הטור שלך ובוכה בוכה על מה שהבית הזה היוה לגביי . בית במלוא מובן המילה. פינת הייעוץ פינת הסודות פינת האירוחים הרגשתי וחוויתי את הבית זה על כל המירקם האנושי שהיה בו זוגיות ילדים אופנה וחברות עמוקה וכן גם ההודעה שאמא שלך בישרה לי על כך שהיא חולה. זה היה בערב לג בעומר לא יכולתי לחזור הביתה וונדדתי כס הרורית בין המדורות עד אחרי חוצות . מלוות אותי המון תמונות מהבית הזה וממש יהיה לי קשה שזה לא יהיה יותר הבית של שושי אבל שושי תמיד תשאר כאן איתי ונשמור עליה אנחנו היבנאיות הגאות.

    • הילה בן חנוך-לוי 18 יול 2017 / 5:26 am

      את ואליאן חלק בלתי ניפרד מהילדות שלי, ממה שאני ואתן עוזרות לי לשמר את אמא כמעט כאילו היא עדיין איתנו. תודה לך על המילים הנפלאות האלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *