בית ספר לאופנה

לחיות בסרט

אחרי הפוסט הקודם שהפעיל לתפארת את בלוטת הדמעות אני חשה צורך ורצון להעלות את המוראל וריכוזי האדרנלין עם איזו הפקת אופנה אסקפיסטית ומושקעת, ומה יותר אסקפיסטי מאשר מלון בוטיק מעוצב בתל אביב שעולה ללילה כמחצית העלות של הגן הפרטי של זבי החותם שלי אך מסב כמובן תוחלת אושר לכתבה המלאה
ציורי קיר

פסקול ילדות

בגיל 4 עזבנו את תל אביב (שכונת התקווה mind you. תודו שהפתעתי) ועברנו ליבנה. מאז חלפו 33 שנים ולמרות שבתור נשים ואמהות תאי הזכרון האפורים עמוסים עד אפס מקום ויותר, בשלל פרטים שנדרש מאיתנו לזכור, אני עדיין זוכרת את הלילה הראשון בבית כשעליתי בהתרגשות במדרגות לקומה השניה בבית הגדול לכתבה המלאה
כובע וינטאג' עם נוצה

חרדת ביצוע

קצת פחות מארבע שנים חלפו מהרגע ששילחתי את הפוסט הראשון בבלוג ברחבי הרשת בחשש כבד. ייתכן שתופתעו לשמוע (ואם לדייק, לקרוא), אבל עד לפני כמה שנים אפילו פייסבוק לא היה לי. בשעה שההתלהבות מהרשת הצוקרברגית הייתה בשיאה, העדפתי אני להשאר באלמוניותי המנותקת, ולכן זה לא מפתיע (לפחות לא אותי) שאת לכתבה המלאה
לנוח בחיק הטבע

איך יודעים שבא אביב – 5 סימנים מזהים

אם אינכם חיים בחיק הטבע או אזור עמוס פריחות, או שאינכם נמנים על בעלי האלרגיות שבדיוק כמו הפרחים מפצעים החוצה עם בוא האביב או שאין ברשותכם עולל קטן שקיבל בירושה מאימו לא רק את תלתליה המרהיבים אלא גם את היסטוריית מחלת האסטמה שלה, ייתכן שפספסתם את העובדה שהאביב החל להבליח באזורנו.  ובכן, לכתבה המלאה
שבוע האופנה גינדי

מסקנות משבוע האופנה

לרוב החיים אינם מזמנים לי אירועים שמאפשרים להבליח לרגע החוצה מחיי האפרוריים דרך כלל ולחיות לרגע קט בסרט. למרבה השמחה שבוע האופנה מספק הזדמנות נהדרת לחיות קצת בסרט במובן האסקפיסטי והטוב ביותר של המילה.  צילום: מאי דהן ; אני בחצאית של זויה סנדלר לגילדת המעצבים, חולצת לכתבה המלאה
אישה מתכופפת

מלנכוליה אהובתי (או עוד בלוז של חורף)

לפני כמה שנים קראתי את הספר "דור הפרוזאק" שמספר את סיפורה האישי של הסופרת אליזבת (ליזי) וורצל על מחלת הדכאון שבה לקתה, על הקשיים ועל ההתמודדות. אחד הקטעים הזכורים לי ביותר מהספר (ותסלחו לי מראש כי הציטוט אינו מדויק) הוא התיאור שלה את התפתחות הדכאון: "זה קרה באיטיות לכתבה המלאה
אגדת יער

משנכנס אדר, או אגדה לכבוד פורים

תחפושות מיוחדות לפורים שנתפרות בעבודת יד ונעשות בהמון כישרון ואהבה. לכתבה המלאה
תלתלים אדומים

להתראות יבנה – רקוויאם פרידה

זהו פוסט פרידה. פרידה מיבנה עיר ילדותי, פרידה מהבית שבו גדלתי, פרידה מהילדות והנעורים (כי בגיל 36 באמת שהגיע הזמן...) לפרץ הנוסטלגיה הנוגה אחראי האירוע המכונן במסגרתו נמכר השבוע הבית שבו גדלנו ביבנה ובקיץ הקרוב עובר אבא שלי לתל אביב. אין ספק שמדובר בצעד נכון ורצוי (ובקרוב לכתבה המלאה

סופר mum

השבוע ראיתי את הסרט "אמהות רעות" ואחרי שסיימתי לצחוק בקול גדול ולרייר על מילה קוניס לנצח ג'קי מ"מופע שנות השבעים" (כי איזו אמא נראית ככה??) עברתי להרהר במשימה היומיומית שנקראת "להיות אמא שגם עובדת במשרה מלאה". עם כל הכבוד לטום קרוז "משימה בלתי אפשרית" היא לכתבה המלאה

ריאליזם

כשיסדתי את הבלוג גמלה בליבי החלטה שאין בכוונתי לייפות את עצמי או להפוך את עצמי ליותר ממי שאני ולכן החלטתי שלא להשתמש בפוטושופ לצורך העלמת פגמים (קמטים, כתמים ושאר מפגעים) או צמצום היקפים או הוספת כמה סנטימטרים בכיוון הרגליים (ותאמינו לי שזה מפתה). אך בתור בחורה בעלת מידה לא לכתבה המלאה