מעולם לא הזדקק שום אדם למשהו כמו שהזדקתתי אני לחופשה הזו בפריז, ויעידו כל מכריי – את החופשה הזו הרווחתי בצדק. 

בשבועות שקדמו לנסיעתי לנופש בפריז התמודדתי עם שלל אתגרים: התקף אסטמה חריף של גור הקטן שהדיר שינה מעיני כולנו, וירוס בטן שתקף קודם את אבא תלתל ובהמשך את סתיו ועומסים בלתי נגמרים בעבודה שלוו בהרבה מאוד לחצים. אפילו הימים שילדתי לא הרגישו ארוכים כמו היום האחרון שלפני הנסיעה. 

ארבעה ימים בפריז -טיול בנות עם חברה טובה

לילו ואני נשענות על דלת פוטוגנית של בנין פריאי

וודאי תשמחו לשמוע, שכגודל הציפיה, גודל ההנאה והחופשה הזוגית של עלמת הזיגזג לילו ושלי הייתה כל מה שרציתי שתהיה, ויותר. 

אחד הדברים החשובים ביותר בנסיעה לחו"ל הוא לדעת עם מי לנסוע. התמזל מזלי ולנסיעה הזו הייתה לי הזכות להתלוות ללילו ולהתארח איתה בדירה פריזאית למישעי ששייכת למשפחתה. את הפוסט הזה אני כותבת בעודי יושבת ליד החלון בדירה (כי אין כמו תאורה טבעית שמקלה על הקריאה מהמסך ומחמיאה לעור הפנים 😉 ) ומשקיפה על המרפסות הפריזאיות הלבנות המעוצבות, כשלצידי כוס קפה וקרואסון. הרצליה מעולם לא נראתה רחוקה יותר. 

החלטנו שבאנו להנות בקצב שלנו, ולכן וויתרנו מראש על כל האתרים התיירותיים מידי: האייפל, הלובר וארמון וורסאי, ובמקום זה החלטנו שכל יום נשוטט לנו להנאתנו ברובע אחר ללא מטרה מוגדרת מידי. ואכן כך היה. את היום הראשון פתחנו בכנסיית נוטרדאם ואחרי שראינו את התור הארוך המשתרך ברחוב החלטנו לוותר על כניסה פנימה ולהסתפק בארכיטקטורה המרשימה שמבחוץ. את הסברי המדריך המרנו בהדרכה משלנו מויקיפדיה, ותודה לממציא הכרטיס הסים המקומי. 

בהמשך היום הסתובבנו לנו בנעימים באזור סאן ז'רמן ונהננו מרגעי נחת פוטוגניים. 

חזרנו לחדר אחר הצהריים וחטפנו תנומת ערב מתוקה כדי לאגור כוחות לבילוי הלילי במועדון בקומה השביעית של בנין באזור המארה השיקי עם נוף מרהיב על פריז והסיין. 

אבל שני הדברים החשובים ביותר בטיול קרו ביום השני: לילו לימדה אותי למרוח איילינר בקו חתולי ומוכרת בחנות חשבה שאני בת 27!

אני, עיני חתול, ומראה של בת 27 😉

המסקנה העיקרית שלי מרצף האירועים המדובר היא שפריז טובה לעור הפנים ושעות שינה, המנוחה וההנאה הכללית עוזרים לשרטט קו ישר מעל העין. וכך, שמחות וטובות לב יצאנו שתינו ועיני החתוליות החדשות להעביר את היום באזור המארה על שלל מסעדותיו, בוטיקיו ומתוקיו. 

בית הספר הטוב ביותר ללימוד אופנה

אחרי שבילינו שלל שעות איכותיות בשופינג עוד יותר איכותי שמנו פעמינו לצרוך קצת תרבות במרכז פומפידו. אבל כשהגענו לשם גילינו למרבה האכזבה שהוא סגור לרגל שיפוצים. אבל החלטנו להפוך את הלימון לקפה אול'ה ולנצל את שהותנו במבנה הארכיטקטוני המרהיב לצילומים יצירתיים. 

עייפות אך מרוצות ועמוסות קניות חזרנו לדירתנו המקסימה. לילו המשיכה את הערב לדייט הרומנטי עם הפריזאי החדש שלה ואני ניצלתי את הזמן לנהוג כגדולי הסופרים בכל הזמנים ולשבת עם הלפטופ בקפה פריזאי אותנטי נטול תיירים או תפריט באנגלית.

את היום השלישי התחלנו באזור הסקרה קר – כנסיה לבנה מרשימה שממוקמת באזור מונמארטר הציורי. התחלנו לטפס על ה-200 ומשהו מדרגות אבל מהר מאוד הגענו למסקנה ההגיונית ששום דבר מענין מספיק אינו ממתין לנו למעלה ואחרי שתיעדנו את עצמנו על רקע הארכיטקטורה המרשימה, החלטנו לרדת לכיוון השכונה ולטייל ברחובות המפותלים המקסימים בדרך לבית קפה "2 תחנות הרוח" שבו צולם הסרט "אמלי". 

אחרי שקינחנו בקרם ברולה שהיה טעים לא פחות מאשר פוטוגני, שמנו פעמינו לכיוון מרכז העיר לגני טולרי. 

אחרי שהרגשנו שמיצינו את ההשתטות על רקע העצים היפים של גני טולרי למבטיהם המשתאים של הפריזאים המעונבים למראה שתי הנשים המבוגרות (אך לא מאוד בוגרות) בשלל קפיצות ותרגילי אקרובטיקה, החלטנו לבדוק את התור בגלגל הענק שבסוף הגנים שממוקם בקו ישר לשער הניצחון שממנו נשקף נופה המרהיב של מרכז פריז. לשמחתנו גילינו שאין תור וגם העלות נראתה לנו סבירה. הנוף כצפוי, לא אכזב. 

הנוף המרהיב עשה לנו חשק לטייל עוד קצת בנופיה הקסומים של העיר והמשכנו בהליכה שלווה ופוטוגנית על גדות הסיין. 

אי אפשר פוסט על פריז בלי מגדל אייפל ;-).

את היום הרביעי והאחרון החלטנו לפתוח בשער הניצחון ולהמשיך לטייל בשדרות המפורסמות השאנס אליזה. תחנת המטרו מגיעה כמעט עד מתחת לשער הניצחון וכשראינו אותו החלטנו שאי אפשר לוותר על פריים מושלם שבדרך אליו, כמעט שקיפחנו חיינו בגלל התנועה הסואנת. אבל מה לא עושים בשביל פריים. 

אחרי שהחיפוש אחר הפרים המוצלח הגיע על סיפוקו, הסתובבנו לנו בנחת בשאנס אליזה בין שלל חנויות יוקרה שבעיקר עשו לנו חשק לקפה טוב ולכן התיישבנו בבית הקפה המפורסם והמעוצב להפליא ה-לאדורה שנוסד בשנת 1862 וידוע בתור המקום שבו הומצאה עוגיית המקרון הידועה והטעימה. המחירים כצפוי היו יקרים להחריד והאומלט שהזמנתי שהגיע בתוספת שלל עלים ירוקים ללא כל רוטב עלה 20 יורו. אבל בעוד שמרבית יושבי המקום שההדרו בבגדי יוקרה ותיקי שאנל ולואי ויטון הגיעו כדי לאכול בשקט ובנימוס, אנחנו הגענו כדי לצלם, לתעד ולהעלות לכל מדיה אפשרית שכן כשאלת הזן הידועה: "אם יושבים במקום יפה מבלי לצלם את עצמנו יושבים בו, האם באמת ישבנו בו?" 😉

בשלב הזה הרגשנו שמיצינו את השדרות היוקרתיות והחלטנו לחזור לאזור המארה כדי לעשות את הדבר הכיף והמושחת באמת: שופינג מוגזם של סוף טיול. את הפוסט על כל הקניות שעשינו בצירוף רשמינו, כתובות ומחירים אני אעלה בנפרד. 

ואין כמו המחווה הזו של לילו כדי לסכם את הנסיעה החלומית והנפלאה הזו. 

החזרה לשגרה מעולם לא הייתה קשה יותר….

אשמח מאוד לשמוע את התגובה שלכם למטה, וישמח אותי לא פחות, אם תפנקו ב"לייק" בעמוד הפייסבוק של "תלתלים" ואם גם נהנית לקרוא ובא לך באמת לפנק, אשמח מאוד אם תצטרפי לרשימת הדיוור של "תלתלים" בכל אחד מהבנארים שקופצים פה מידי פעם או למטה בסוף סוף הפוסט.