בחול המועד סוכות אתגרנו את עצמנו בנסיעה עם הילדים לפסטיבל זורבה באשרם במדבר ונהננו עד עמקי נשמתנו ולשבריר שניה נזכרתי שפעם, בגלגול אחר לפני שנדרש ממני להיות המבוגר הכמעט אחראי, העברתי את חיי בין פסטיבלים, סיני, שתי גיחות להודו וגיחה נוספת לדרום אמריקה. חווית הפסטיבל הזכירה לי ניחוחות חופש נשכחים: את ריח ים סוף שנהיה נעים יותר ויותר ככל שמרחיקים מאילת וצוללים עמוק לסיני, את ריח הקטורת וזיהום האוויר ההודי וריח האנטריקוט העסיסי של דרום אמריקה שהיה עשוי בדיוק במידה הנכונה בימים שעוד אכלתי בשר. בעיקר נזכרתי, שפעם הייתי עושה דברים עבור עצמי (כי מי עוד היה בעולם מלבדי) וצמד המילים "עבור עצמי" היה קצת יותר ארוך ומשמעותי ממרתון צפיה בנטפליקס, וב"מרתון" הכוונה לכל היותר לשני פרקים כי בעשר וחצי נעצמות העיניים. הקסם של המדבר בכלל והאשרם בפרט תפסו אותי עמוק בקישקעס וכשנתקלו עיני במודעה שמבשרת לעולם (כלומר – לי) על קיומה של סדנת כתיבה בשם "לכתוב פרא" עם הפרא הלאומי – הסופר וחוזה מדינת "בדולינה" גבי ניצן, מיהרתי להרשם. 

3 ימים של שקט, השראה וכתיבה – סדנת כתיבה עם גבי ניצן

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

השלב הבא אחרי ההרשמה היה שלב רגשות האשמה. על כתף אחת התיישב לו השטן הקטן עם הקלשון האדום והקרניים והתחיל לזמזם לי בתוך האוזן: "יא חתיכת אגואיסטית שכמוך. עם כל אתגרי חיי העצמאות והירידה (המשמעותית) בהכנסה החודשית, איך את מעיזה בכלל להוציא סכום כסף לא מבוטל על מותרות שכאלה?."

ואז הוא חיכך עוד קצת את שתי טלפיו האדומות והעלה הילוך: "והילדים? איזה מן אמא את? איך את משאירה אותם לבד עם בעלך, היחיד בבית שבאמת מפרנס וצריך קצת לנוח בסופ"ש?"

חיכיתי שעל הכתף השניה יתיישב גם המלאך, הקול הפנימי הזה שדורש שאפרגן לעצמי את הסדנה הזאת ומזכיר לי שאמא טובה היא אמא שטוב לה, אבל חיכיתי חיכיתי ומי לא בא? מיכאל… למזלי הטוב, מזל שהתחיל ביום בו פגשתי לראשונה את בעלי -מר תלתלים, הוא נכנס בקלילות ובטבעיות לתפקיד המלאך ההרבה יותר טוב ופרגן לי מלוא הפרגון והטנא ואני יכולה להישבע שלרגע, צצה לו מעל הראש הילה קטנה וזוהרת.

בזכותו נרשמתי בלב שלם ונפש חפצה. בעצם, כמעט חפצה.  

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

אבל ככל שחלף הזמן ומועד הסדנה התקרב, הבורגנות נטולת הספונטניות וההרפתקנות התחילה לזקוף את ראשה המשעמם וקולות כמו "לא בא לי", "איך אני אסע לבד", "זה רחוק" ולסיום הקול היהיר והרם מכולם שזעק "אני צריכה ללמוד לכתוב??" וכך מצאתי את עצמי שבוע לפני בוחנת בקפידה את מזג האוויר ומקווה בסתר ליבי שיצוץ לו איזה שיטפון שיגאל אותי מיסורי הרפתקה לא נודעת זו. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

כשהגיע המועד המיועד, לקחתי נשימה עמוקה, והזכרתי לעצמי (כי אם לא אזכיר לי, מי לי?) שבמקרה הכי גרוע זכיתי בשלושה ימים של שקט נטולי ילדים ומשימות. 

כמה שמחתי להתבדות…

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

המסע לאשראם שממוקם ב"שיטים" אי שם במעמקי המדבר לא רחוק מאילת התחיל כמו קטע שלא היה מבייש פרק בספר של גבי ניצן בעצמו. נסענו באזור מצפה רמון ושותפתי למסע ביקשה רשות לנמנמם את שנת היופי והשנ"צ ובעודי נוהגת בנחת נקלענו בן רגע לסופת חול שטילטלה את האוטו והורידה את הראות בדרך לכמעט אפס. בראי עוד ראיתי את השמיים הבהירים מאחורי שרק חיזקו את התחושה שברגע אחד עברתי דרך שער למימד מקביל. צעקת ה"אוי" שיצאה לי באופן אינסטנקטיבי העירה את שותפתי למסע שהייתה צריכה רגע להבין איפה היא נמצאת ואיך יכול להיות שהיא נרדמה בעולמנו הרגיל והתעוררה בארץ עוץ. כך הבנו, ש-  WE ARE NOT IN KANSAS ANYMORE. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

אחרי שצלחנו את הסופה והדרך, הגענו בשעה טובה לאשראם הקסום שבניגוד לאיך שחוויתי אותו כשהייתי בו בפסטיבל, היה שקט ופסטורלי ואפשר היה לחוש את השראת הכתיבה עוד הרבה לפני שנדלק הג'וינט הראשון ;-). 

גבי כינס את כולנו בחדר, ואחרי סבב הכרות קצר הציע שנחפור עמוק לשורשים של הגלוי לעין כדי לצאת מהתדמית שבנינו לעצמנו בצורה כל כך אמינה, עד כדי כך אמינה עד שאפילו אנחנו רוב הזמן מאמינים לה. והוסיף שלבכות זה לגמרי בסדר. ואני? לא הצלחתי להזכר בפעם האחרונה שבכיתי. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

התיישבתי לכתוב כיאה לסדנת כתיבה וכתבתי ומחקתי ושוב כתבתי ושוב מחקתי ובסוף לא היה לי עוד זמן למחוק ונותרתי עם טקסט מוכר באופן מחשיד. הוא היה קצת מרגש, קצת חושפני, קצת משעשע. המרכיבים הכי איכותיים שלי של הגלוי. שורשים לא היו שם. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

גם ההמשך היה מאתגר. התיישבתי לכתוב ובהיתי במסך המחשב המרצד תוך שאני שוברת את הראש איך לכתוב אותו מבלי להשתמש ולו בבדל של ציניות. אבוי לי. נאנקתי, נאבקתי, כתבתי אבל מבפנים, זה עדיין לא הרגיש זה. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

ואז, כמו מתוך קסם, אחרי סיור קצר במדבר לעת שקיעה, בעודי מנהלת את הדיאלוג הפנימי הבלתי פוסק הזה חלפה על פני ארנבת לבנה יפהפיה בריצה, נעצרה לרגע קט הסתכלה עלי, אני הסתכלתי עליה וברגע הקטן והחזק הזה, נכתב לו בנשימה אחת הסיפור הבא:

"נולדתי קופצנית. אני נצר לשושלת ארוכה ומכובדת של קפצנים והשושלת שלנו גדולה במיוחד כי כל החיות יודעות שכשהן רוצות להתפאר בכמה גורים יש להן הן מספרות שהן מתרבות כמו שפנים.

נולדתי בכלוב ענק לצד 10 אחים ואחיות ולמרות שאמא תמיד התלוננה על גודלו של הבית (כלומר, קוטנו) ועל כך שאנחנו לא יכולים לצאת ממנו, בשבילי הוא היה ענק והייתי מאושרת. כשרציתי קפצתי, כשרציתי שכבתי ופרשתי את הרגליים שלי אחורה בדיוק כמו שאני אוהבת ותמיד היה איזה עלה ירוק טעים בסביבה. 

יום אחד כשכבר הייתי גדולה, בת שלושה חודשים הגיעה משפחה של חיות שלא הכרתי. הם הלכו רק על הרגליים האחוריות והם הגיעו עם שני הגורים שלהם. הגורים התקרבו לכלוב שלנו בריצה ואני התכווצתי אחורה הכי רחוק שיכולתי. אבל אז הגורה הכי קטנה הצליחה להכניס את הרגל הקדמית שלה, זאת שהיא בכלל לא צועדת עליה, לתוך הכלוב וכיוונה אלי את האצבע. 

ידעתי שמשהו רע הולך לקרות. 

הגג של הכלוב נפתח ופתאום חיה גדולה תפסה אותי מהאזניים והרימה אותי. רציתי לצעוק אבל אנחנו חיות שלא יודעות לצעוק. אז הזזתי את כל הגוף וקיוויתי שהחיה תשחרר אותי אבל במקום זה היא הכניסה אותי לתוך קופסה קטנה וסגרה את הגג. 

הרגשתי שאני בתנועה ומסביב הכל היה שונה. רעשים שלא הכרתי וריחות שלא זיהיתי. הלב שלי דפק כל כך מהר והאף שלי לא הפסיק לזוז למעלה ולמטה במהירות. 

פתאום התנועה נעצרה והגג של הקופסה שלי נפתח. הגור הגדול מבין השניים הרים את הרגליים הקדמיות שלו, אלה שהוא לא הולך עליהן, תפס אותי באזניים והכניס אותי לתוך כלוב חדש. הוא היה הרבה יותר קטן מהכלוב שלי ולא היה שם אף אחד אחר חוץ ממני. 

התכווצתי בפינה ורק רציתי הביתה לאמא שלי, לאחים ולאחיות שלי ולכלוב הענק שהיה לנו. השעות חלפו ולאט לאט נהייתי רעבה כי אם כל הכבוד לבהלה, אפשר גם לפחד על בטן מלאה והתחלתי לטייל קצת בכלוב. הלכתי בעקבות האף שאף פעם לא אכזב שהוביל אותי לגזר הכי גדול והכי כתום שאכלתי מעודי והוא היה כל כך טעים. התחלתי להרגיש יותר טוב ואז הגיע הגור הגדול יותר, התקרב לכלוב ורק הסתכל עלי. הפעם, הוא לא פתח את הגג ולא תפס אותי באזניים. הוא הכניס אצבע בעדינות וליטף אותי כאן בחלק הזה שבין האף לעיניים. זה היה כל כך נעים וחשבתי, שאולי בעצם לא יהיה כאן כל כך נורא. 

טעיתי.

פתאום החדר התמלא בהרבה קולות חזקים והמון גורים שנראו בדיוק כמו הגור הגדול רק עם ריח אחר והם כולם רצו אלי. כל כך נבהלתי והתכווצתי חזרה בפינה וקיוויתי שאף אחד לא יתקרב אלי. אבל אז, הגג נפתח ועוד פעם תפסו אותי מהאזניים. קפאתי. לא הצלחתי לזוז. פתאום המון רגליים קדמיות נגעו בי, תפסו לי את האזניים, נגעו לי בראש ואפילו ברגליים. הם התחילו להעביר אותי מאחד לשני בלי לשאול אותי אם אני רוצה ובלי לקבל את ההסכמה שלי. 

והם נראו מאושרים מזה. 

רציתי לנשוך את הידיים שמיששו אותי בלי רשות, אבל אני יודעת לנשוך רק גזרים. רציתי לצעוק אבל הזן שלנו הוא לא זן שיודע לצעוק."

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

האם בעקבות הסדנה תצא תחת ידי המקבילה המעודכנת של "בדולינה" עם מלכה חובבת גלימות פיאטים? סביר להניח שלא אבל אחרי 3 ימים כאלה של שקט במדבר, חיפוש פנימה ומחויבות לעצמי בלבד אני מבטיחה לעצמי שלא לחכות כל כך הרבה זמן כדי לפנות זמן גם לעצמי. 

עכשיו רק נותר לי גם להבטיח לעצמי שבתוך שלל ה-3,764,976 משימות, הסעות, חוגים, עבודה, ועוד משימות, שלא לשכוח את שהובטח….

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

מה לבשתי 

אם חשבתם שהסתובבתי כמלכת המדבר באשראם עטויה בחצאיות טול מתנפפות הרשו לי לאכזב אתכם. האאוטפיטים שלי כללו שרוואלים, גרבי צמר, שכבות על גבי שכבות של גופיות ופליז שאת תהילת ימיו ראה אי שם בטיול לדרום אמריקה ב-2001…. על אף שלקחתי איתי מצלמה לסדנה, לא הוצאתי אותה מהתיק ולא צילמתי או העלתי ולו תמונה אחת לאינסטוש. עד כדי כך נהנתי. וגם עוד לא נולד הפילטר שיצליח להסתיר את החצ'קונים שלמרבה ההפתעה יצאו לי על הפנים כאילו השנה היא 1996. לכן בחרתי לשלב בפוסט את האופנה הנהדרת שצילמנו בסמטאות יפו ושייכת למעצבת בגדי החופש VACAY WEAR שמעצבת בגדים שמכניסים לאווירת חופש עוד לפני שנארז התרמיל הראשון. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

את בגדי החופש של Vacay Wear אפשר למצוא בחנות אונליין ובגלריה של FRIDA HANDMADE JEWELRY במתחם שוק הפשפשים שהתכשיטים בעיצובה גם משתתפים פה בהפקה. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

התכשיטים המרהיבים שייכים ל-FRIDA HANDMADE JEWLERY שהגלריה הקסומה שלה ברחוב רבי פינחס 4 במתחם שוק הפשפשים ביפו הוא מקום מעורר השראה בפני עצמו שפותח את צ'אקרת היצירתיות והכתיבה כמעט כמו המדבר. ואם יפו לא נמצאת אצלכם על קו הוויז, אפשר למצוא חלק מהתכשיטים גם בחנות אונליין, בפייסבוק ובאינסטגרם היפהפה שלה. 

צילום: ורד פרקש; בגדים ותיקים: Vacay Wear; תכשיטים: FRIDA HANDMDE JEWELRY

אפשר לשמור איתך על קשר?

אם נהנית מהגיגי, מהתמונות המרהיבות ומהסיפורים ואת חשה שייתכן ותרצי לשמוע עוד מהם גם בעתיד,

אם את אוהבת להכיר מעצבים ויוצרים שעוד לא הכרת, ואת אוהבת להכיר ולתמוך (כי כל לייק נחשב!) ביצירה ואופנה מקומית ובעלות עסקים קטנים, 

אם את רוצה לדעת, לקרוא ולשמוע על הטבות, הנחות והגרלות שמיועדות רק לקוראות הבלוג כמו אלה שבפינת "הארון השווה שלי",

אז בואי ותצטרפי לבנות "תלתלים" השמחות ולרשימת הדיוור עוד קצת למטה בחלונית ההרשמה. 

ואם את חשה נדיבה במיוחד, אשמח גם ל"לייק" בעמוד הפייסבוק של "תלתלים", ואשמח לביקור גם באינסטוש המתולתל שלי. 

אם הגעת עד כאן ובא לך עוד שתי דקות של אסקפיזם מענג לפני החזרה למסך המחשב, למיילים ולקפה נמס שיש בעבודה, למה שלא תציצי בעוד איזה פוסט או שניים שמציע פה האלגוריתם שמכיר אותנו טוב מכפי שאנחנו את עצמנו תחת "כתבות קשורות"? 😉