הנה פתיח שעשוי לגרום למעט תדהמה: הייתי בת 17 כשחוויתי את התקף החרדה הראשון בחיי. הטריגר היה הלימודים לבחינת הפסיכומטרי שהייתה הדבר הראשון בחיי שעימת אותי מול העתיד שלי ומול השאלה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה (שאלה שגם היום אני לא יודעת להשיב עליה והנה אני כבר בת 40….). אבל אם להודות על האמת, עוד קודם לכן הרגשתי שאני שונה מאחרים. רגישה יותר. פגיעה יותר. מבולבלת יותר. והיום, ממרומי כמעט גיל 40, אני לא מתביישת יותר להגיד שגם לי יש לקות נפשית.
שבוע שעבר חל יום המוגבלות הבינלאומי ובין יתר הפרסומים והתכניות שעסקו ביום הזה, נחשפתי לנתון מדהים ומטריד שלפי מחקר מקיף שנערך בישראל, 70% מבעלי הלקויות הנפשיות מסתירים את הלקות שלהם מסביבתם מחשש שגילוי הלקות תפגע בהם חברתית, רומנטית ובעיקר תעסוקתית. "לקות נפשית" היא בין היתר דכאון, חרדות, פוסט טראומה ושאר ירקות (שלא לומר, מרורים) שכאלה. בתור לוקה ותיקה בעצמי החלטתי לקחת נשימה עמוקה ולשתף קבל עם ופייסבוק בסיפור האישי שלי, וראו הוזהרתם מראש – הפוסט הזה איננו פוסט מצחיק. כמעט 😉
איך דכאון נולד
התקף החרדה הראשון שחוויתי בגיל 17 היה ממש לפי הספר: דפיקות לב מואצות, סחרחורת וקושי לעמוד על הרגליים, מחנק בגרון וראיתי שחור בעיניים. לא הבנתי מה קורה לי. צעקתי בחדר להורי שהגיעו בבהלה ואמא שלי שהייתה בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה הבינה שמדובר בהתקף חרדה. קיבלתי חצי כדור לוריון ונרדמתי שינה נרקוטית חזקה. התעוררתי בבוקר, נשמתי נשימה עמוקה, אבל מאותו הרגע משהו בי השתנה. הרגשתי שמשהו בי כבה והתכהה והתחושה הכהה הזו ליוותה אותי עד סוף התיכון.
היום אני יודעת להגיד שהתחושה הזו הייתה דיכאון.
הכדורים ואני – מערכה ראשונה
השנים עברו, התאהבתי, התאכזבתי, התגייסתי, התאהבתי שוב, נסעתי להודו, חזרתי מהודו וידעתי עליות, מורדות ומסיבות טבע צבעוניות שהשתיקה יפה להן ;-). חלפו השנים והחיים עברו ללא אפיזודות מיוחדות והחיים היו יפים אפילו שהעידן היה טרום עידן הסמארטפונים ויופיים לא תועד בזמן אמת (כן כן ילדים. החיים יכולים להיות יפים גם בלי לתעד כל רגע מהם 😉).
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE
יום בהיר אחד כשהייתי כבר בת 27, עם תחילתה של קריירה מבטיחה כעורכת דין צעירה בלשכה המשפטית של מבטחים אמא שלי כינסה את כולנו בסלון בבית ביבנה והודיעה שגילו לה סרטן. הבשורה שנפלה עלי הייתה כבדה יותר ממזוודת לואי ויטון ולאט לאט התחלתי לחוות התקפי חרדה ומחשבות טורדניות. ואז כדרכו של מרפי (כי כנראה שסרטן סופני לאמא לא הספיק לו) עברתי תאונת דרכים. כלומר, אני עברתי במעבר חציה והרכב שהגיע מולי עבר מעלי. השילוב של החרדות, העצבות והכאבים מהתאונה הכניסו אותי לדיכאון של ממש. הייתי מתעוררת בבוקר ובוכה מהכאבים, מהחיים, מעצם זה שהתעוררתי. ואז הייתי אוספת את עצמי, שותה קפה, שותה עוד קפה, ויוצאת לעבודה שבה אף אחד לא באמת ידע מה עובר עלי, כי לא פחות משחששתי מהמציאות הזאת, מלאבד את אמא שלי, מהמחשבה שלא אוכל לחזור ללכת כמו שצריך אחרי התאונה, חששתי לא פחות להרוס לעצמי את הקריירה.
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE; טבעת: FRIDA HANDMADE JEWELRY
אמא שלי הייתה בעיצומם של טיפולי הכימותרפיה אבל לא שכחה דאגה אימהית מהי והפצירה בי ללכת לפסיכיאטר שרשם לי תרופה בשם "ויפקס" ששייכת לקבוצת התרופות נוגדי הדיכאון כמו ציפרלקס. על אף שנאמר לי שלוקח כחודש עד לתחילת ההשפעה, אצלי ההשפעה הייתה כמעט מיידית ותוך שבוע התעוררתי בוקר אחד ופשוט הרגשתי טוב יותר. וכמו מעגל קסמים ברגע שהרגשתי קצת טוב יותר התחלתי לחזור לפעילות וזה גרם לזה שהתחלתי להרגיש עוד יותר טוב וכמה שבועות אחר כך, למרות מצבה הקשה של אימי והכאבים שמהם עדיין סבלתי חזרתי לחייך ולראות חלק מהזמן, את חצי כוס הקאווה המלאה.
אחרי כמה חודשים שבהם התחזקתי וחזרתי לעצמי הרגשתי בשלה להפסיק עם הכדורים ובמשך כמה שנים חיי נמשכו כסדרם.
ואז הפכתי לאמא.
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE
הכדורים ואני – מערכה שניה
לא מיהרתי להפוך לאמא כי אחד החששות שלי היה להביא ילדים מבלי שיש לי את אמא שלי לצידי ולכן לקח לי שלוש שנים מהרגע שבו היא נפטרה עד שנכנסתי להריון. את מרבית ההריון העברתי בתחושת אופוריה, חשתי כ"אמא אדמה" ודמיינתי את עצמי כאמא הקולית שמסתובבת בין בית קפה אחד לאחר מדגמנת חופשת לידה לתפארת.
המציאות לא יכולה הייתה להיות רחוקה יותר. מהרגע שחזרנו הבייתה הייתה מבוהלת. פחדתי מהבכי שלה, פחדתי מזה שאני לא מבינה למה היא בוכה, פחדתי להסתובב איתה בחוץ ופחדתי שאם אני ארדם אני לא אשמע אותה בוכה. התוצאה הייתה, שלא הצלחתי להירדם בכלל והימים עברו עלי מהתקף בכי אחד לאחר ובעייפות שאי אפשר לתאר. וככה חזרתי פעם נוספת לפסיכיאטר שלי שהסביר ברגישות רבה שלא מדובר במה שנקרא "דכאון אחרי לידה" כי המצב הקליני של דכאון כזה מונע מהאמא לטפל בתינוק ושהתגובות שלי הן עדיין בטווח הנורמה אבל בקצה העליון הגבולי של הנורמה וכדי להקל עלי, התחלתי סיבוב נוסף של כדורים והפעם היה זה הציפרלקס.
גם הפעם, תוך כמה ימים התחלתי להרגיש יותר טוב, חזרתי לישון יותר טוב והגוף התחיל להחלים ולהתאושש מהלידה הקשה שעברתי. אחרי כמה חודשים ביחד עם החזרה לשגרה והחזרה לעבודה הפסקתי פעם נוספת עם הכדורים וחזרתי לשגרת חיי החדשה.
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE; תיק: FRIDA HANDMADE JEWELRY
הכדורים ואני – המערכה השלישית
הזמן חלף ושגרת חיי נמשכה והתינוקת שלי כבר הגיעה לגיל שנתיים. נכנסתי לתקופה לחוצה במיוחד בעבודה ובעיצומו של הלחץ התפרץ אצלי בין לילה טנטון. טנטון הוא רעש או זמזום בלתי פוסק באוזניים ובאופן טבעי הוא נשמע הכי חזק כשהולכים לישון והכל מסביב שקט. התחלתי סבב של בדיקות ומומחים וחפרתי בגוגל על התופעה, חפירה שרק הגבירה את הלחץ. הרעש באוזניים נהיה כל כך חזק עד שלא הצלחתי להירדם ועם המחסור בשינה והלחץ חזרו להן אותן התופעות של תחושת הדכדוך, חוסר הריכוז והתקפי בכי בלתי נשלטים וכך חזרתי לחיק הכדורים פעם שלישית שקיבלו אותי בחיבוק חם והפעם נבחרה תרופת הלוסטרל.
הלוסטרל השפיע אט אט וכמו בפעמים הקודמות, הדבר החיובי הראשון היה שחזרתי לישון כמו שצריך. ברגע שישנתי טוב יותר גם עוצמת הטנטון נרגעה ועם מה שנשאר מהרעש למדתי לחיות ובעיקר, למדתי לישון איתו והוא הפך לחלק ממני גם היום. גם התקפי הבכי הבלתי נשלטים הפסיקו וחזרתי לחיות את חיי בשלווה יחסית, עד כמה שמתולתלת חסרת מנוחה כמוני יכולה לחיות בשלווה ;-).
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE
לא תם ולא נשלם
חמש שנים חלפו מאז שהתחלתי לקחת את הלוסטרל שעדיין מהווה חלק מהשגרה שלי. היו כמה וכמה נקודות זמן שהתלבטתי האם להפסיק אבל אז נכנסתי להריון שני, והשנה הראשונה עם הקטן שלנו הייתה לא פשוטה מסיבות בריאותיות וחששתי להפסיק ואחר כך החלטתי לצאת לדרכי העצמאית ושוב החלטתי שזה לא הזמן לוותר על התמיכה והיציבות שהכדורים מעניקים לי ובכל התקופה והשנים האלה, עבדתי כרגיל, תפקדתי היטב בעבודה ואין לי ספק שאם הקולגות שלי לשעבר יקראו שורות אלה הם יופתעו ומי יודע, אולי מי מהם יפתיע עם גילוי פומבי בחזרה…
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE; טבעת: FRIDA HANDMADE JEWELRY
דכאון וחרדות הם לא דבר להתבייש בהם ולא דבר שראוי או כדאי להסתיר. דכאון על נגזרותיו השונות הוא אחת התחלואות השכיחות בעולם המודרני והחשש מפני ה"מה יגידו" או פגיעה בתעסוקה הוא לא חשש בריא וזה בידיים שלנו ליצור את השינוי הזה. בואו ביחד נוציא את הדיכאון מהארון ואולי נצליח ליצור עולם קצת יותר טוב שבו הדיכאון עדיין קיים אבל הוא גלוי ומטופל כראוי.
מי מצטרף אלי למאבק? זה בידיים שלנו להוציא את הדיכאון מהארון.
ואם כבר מדברים על ארון….
ואם בארון עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לפריטים היפהפיים שמלווים את הפוסט הזה, כי דכאון לא חייב לפגוע בתעסוקה שלנו ואם יש משהו שתמיד עזר לי אפילו קצת גם בתקופות הדיכאון החשוכות ביותר הרי שזוהי אופנה. כבר הוכח מחקרית שלמה שאנחנו לובשים יש השפעה גם מיידית וגם מתמשכת על מצב הרוח שלנו ועל הביטחון העצמי שלנו ואפילו הוכח קשר ישיר בין שופינג לתוחלת חיים גבוהה. נשבעת!
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE; טבעות: FRIDA HANDMADE JEWELRY
הבגדים המשגעים שבפוסט הם חלק מקולקציית החורף החדשה והנהדרת של BY VERED GREBELSKY שמשלבת בעיצובים שלה מינימליזם, דיטיילים ובדים כל כך נעימים. את הבגדים שלה אפשר למצוא בחנות אונליין ובין התאריכים 22.12-28.12 תוכלו למצוא אותה ביחד עם עוד שתיים מיקירות הבלוג: מעצבת הנעליים LILU BY LIAT LUKATCH ומעצבת התיקים ACHINOAM בחנות הפופאפ שלהן ברחוב נחמן 6 במתחם שוק הפשפשים ביפו.
צילום: ורד פרקש; בגדים: BY VERED GREBEKSKY; שרשרת: STUDIO UNDERLINE; תיק: FRIDA HANDMADE JEWELRY
צילום: ורד פרקש; שרשראות ועגילים: STUDIO UNDERLINE
התיקים, הצמידים והטבעות הנפלאות הן של המעצבת נטע ווינשטוק בעלת הגלריה הקסומה במתחם שוק הפשפשים ביפו FRIDA HANDMADE JEWELRY אישה שחוץ מאשר הכישרון הנהדר שלה ליצור עיצובים נפלאים מתוך חומרים לא מושלמים, היא השראה עצומה במה שקשור ללבחור לחיות את החיים בשמחה למרות סיפור חיים קשה שכולל הוצאה להורג של אחיה בעיראק ובריחה לישראל כשהייתה בת 12, סיפור מדהים שהייתה לי הזכות לספר כאן בבלוג בעבר.
הגלריה FRIDA HANDMADE JEWELRY נמצאת ברחוב רבי פנחס 4 במתחם שוק הפשפשים ביפו וחוץ מאשר באתר, תוכלו למצוא אותה גם בפייסבוק ובאינסטגרם היפהפה שלה.
אפשר להציע לך חברות?
אם התחברת ואפילו (רחמנא ליצלן 😉 ) נהנית מהפוסט ותרצי לקרוא עוד קצת ממני,
אם נהנית להכיר את המעצבות והיוצרות שהצגתי, ותרצי להכיר עוד מעצבים ויוצרים ובעיקר יוצרות מקומיות ולעזור לי לקדם יצירה ואופנה ישראלית,
אם את רוצה לדעת על הנחות ולקבל הטבות שמיועדות רק לקוראות הבלוג וגם להשתתף בהגרלות השוות שנערכות בפינת "הארון השווה שלי",
אז בואי ותצטרפי לרשימת הדיוור של "תלתלים" עוד קצת למטה בחלונית ההרשמה.
אשמח לשמוע מה חשבת על הפוסט כאן למטה בתגובות או בעמוד הפייסבוק של "תלתלים" ואשמח לראות אותך גם באינסטוש הצבעוני שלי.
את מבורכת !
כנות אומץ ויכולת בלתי רגילה לפרוט על נימי הרגש.
עם מנת דיוק ואותנטיות מלאת חן
את מעוררת השראה
תודה על השיתוף במסע האישי שלך
תגובות כמו שלך זה בדיוק המוטיבציה שלי להמשיך אז המון תודה לך. ריגשת אותי
פוסט מרגש וכנה <3 תודה על השיתוף
תודה רבה.
הילה יקרה את ככ אמיצה. גם אני חושבת שלא צריך להתחבא ולהחביא דיכאון, אבל אין לי זכות דיבור, כי נולדתי אופטימית. נכון, גם לי כאופטימית נצחית יש רגעי נפילה, רגעים שהכל נראה בהם אפור, וזה כנראה ההבדל הגדול – אפור ולא שחור, וכדורים לא היו אף פעם אפילו מחשבה באופק. מקסימום טיול בשמש, משקפיים ורודים, ירידה של חצי קילו, וזהו, היום נראה אחרת. שמחה בשבילך שיכול להיחשף, והבלוג שלך הוא מקום מושלם לחשיפה. הבגדים, התכשיטים, כולך נסיכתית ככ עם התמונות הנהדרות של ורד. מחבקת אותך ואת האומץ שלך.
כל כך כיף לקבל כזו תגובה. תודה לך ציפוש האישה והמשקפיים הכי נפלאים שיש. ברשת, ומחוץ לו
הילה, את פשוט נהדרת. החשיפה שלך רק גורמת לי לאהוב את הלוג שלך יותר! אין דבר יותר מרגש מאותנטיות.
גליה חיממת את ליבי. תודה רבה רבה לך. בשביל תגובות תומכות כאלה, היה שווה לצאת החוצה עם הגילוי הלא פשוט הזה.
כתבתי מקסים מאוד מזדהה עם רוח הדברים, עם הגילאים והמקרים, יכולה להגיד לך שאותי במצבים דומים אך שונים הצילו בהתחלה פרחי הבאך, אחר ההומופאתיה קלאסית והיום שוב פרחי באך לי ולאחרים. כמובן כל מקרה לגופו ואני לא שוללת תרופות העיקר להרגיש טוב זאת המטרה.
תודה רבה שירה
הילה יקרה, פוסט מרגש, מרתק ובעיקר מקרב. דווקא למי שמכיר אותך גם ללא המצלמה..
החשיפה בהחלט חשובה, לכולם. גם למי שלא מתמודד עם ״לקות נפשית״ ויוכל להבין או לא לבקר את המתמודדים. חיבוק💚
הגילוי היה שווה רק בשביל לשמוע ממך שוב. תודה רבה רבה. מחבקת בחזרה
הילה, כל הכבוד על החשיפה!
כבלוגרית אני יודעת שזה לא פשוט לחשוף פרטים אישיים כאלה. יחד עם זאת, אלה בדיוק הפוסטים שיוצרים שינוי. תמשיכי להיות כזו מהממת ותשמרי על עצמך (אחת הבעיות הגדולות עם דיכאון הוא שהרבה פעמים מזניחים ולא מטפלים, בין השאר בגלל חשש לסטיגמה)
תודה רבה רבה שלומית. תענוג לקרוא כזו תגובה
את כותבת מדהים וכמו תמיד אני נפעמת לגלות את הסיפור מאחורי האדם.
שמחה שבחרת לקבל עזרה וידעת לעזור לעצמך במקום לשקוע, זה לא מובן מאליו.
חיבוק ענק
תודה רבה רבה דורית. כיף לקבל כזו תגובה
יקירתי האהובה, ריגשת אותי כל כך. השיתוף שלך חשוב ומאפשר. את המילים שלך חשוב להפיץ. את השראה מלאה בשיק והמשיכי למלא אותנו, הקוראים והעוקבים בכל האור והאהבה שלך. תודה.
ובזכותך יש לי את הפלטפורמה הנהדרת שבא אני יכולה לשתף ככה
מעריצה את האומץ שלך, להיחשף כך במדיה ה"מושלמת" זה הדבר הכי לא מובן מאליו בעולם. את מדהימה, חזקה ובלתי מנוצחת.❤️
תודה רבה ארבל. אבל רוחקה מלהיות בלתי מנוצחת. זאת עבודה. כל הזמן. ולפעמים יש נפילות. וחשוב לספר על הנפילות לא פחות מאשר על הרגעים המושלמים והפוטוגניים. תודה על התגובה המחבקת
לעיתים אנחנו עושים חשיבה בניניו לבין עצמינו מה לחשוף ועד איזה גבול..
נתת כאן במה לאלו שקולם אינו נשמע.
עברת דרך ארוכה אבל גם בעזרת האופטימיות שלך והנצנצים את מחייכת אל העולם 🙂
תודה רבה לך הילה. את מקסימה
פוסט מרגש ואמיץ.
מכירה מקרוב ומרחוק את הדכאון על גווניו השונים.
אין ספק שזה עדיין נושא שלא מרבים לשבר עליו. תודה על הכנות והאותנטיות.
תודה לך על התגובה הכנה והישירה
ריגשת אותי . נהדרת שאת ❤. לשתף את כולם, זו דרך נהדרת להרגיש משוחררת ואמיתית🔝.
תודה רבה רבה יוכי
הילה…חיבוק❤️
מקסים שאת מנצלת את הבמה שבנית ביזע ודמעות וגם בנצנצים וביגוד משובח, להשפיע טוב, להיתפשט ולעמוד ערומה כאשר את לבושה במיטב הבגדים, להגיד שהכל קיים ואפשרי, הטוב והרע יחדיו ושבעצם הבושה לא שייכת אלא הפשטות, כנות והאמת.
תודה ❤️❤️❤️
מיכל התגובה שלך ריגשה אותי עד דמעות. זכות בשבילי שהכרתי אותך
כמי שעובדת בעמותה המטפלת בנפגעי נפש וכמי שלוותה התקפי חרדה, מאוד מזדהה אתך ושמחה שאט אט מתחילה לחלחל התפיסה שרבים מהאנשים שסביבנו חוו בחייהם חרדות, דכאון, התקפים פסיכוטיים ומצליחים לחזור ולתפקד ולתרום לחברה. בסופו של דבר בריאות הנפש זה הסיפור של כולנו
תודה רבה רבה לך שושי. ואת עושה עבודת קודש
הילה פסוט חשוב ואמיץ. ממש כל הכבוד על העלאת המודעות והשיח.
כמטפלת רגשית למדתי שאין אדם שלא מתמודד עם גלים של דאון בצורות שונות, דיכאון חרדה או חברים אחרים.
ולדבר על זה, משחרר ומרפא.
מאחלת לך ימים שמחים, מאוזנים מתובלים בקריצה בסגנון הייחודי שלך…
תודה רבה על המילים החמות
מאוד הזדהיתי. לדיכאון או חרדה אני מזכירה לעצמי את השיר של החיפושיות Let It Be.
ומטפלת לפי הצורך
את כל כך צודקת
הילוש אני מכירה מאוד את ההרגשה. אמלי זה מתפרץ בהריונות. לי יש דכאון לפני לידה לא אחרי לידה. ההורמונים הורגים אותי. אבל אני מטופלת כבר תשע שנים אצל אותו פסיכולוג וזה לא ייגמר לעולם
תודה רבה על השיתוף האמיץ
כל הכבוד הילה קודם כל הכתיבה הכנה והנהדרת ואח״כ כמובן על החשיפה. בטוחה שהחשיפה הזאת עוזרת להרבה נשים (ואנשים) להשלים עם המציאות כפי שהיא, לטפל במה שצריך לטפל ולהבין שהכל בסדר (גם כשהכל לא בסדר).
ועכשיו תגידי לי מאיפה הנדנדה המהממת הזאת שאת מתנדנדת עליה? ❤️
תודה רבה רבה על התגובה מחממת הלב כפי שרק את יודעת להביע. ועל פני הנדנדה חלפנו לגמרי במקרה בסיור לוקיישנים ביפו וכמובן שלא יכולתי שלא להיעצר ולבקש סיבוב עליה ומה שווה סיבוב אם לא מתעדים אותו? 😉
פוסט מדהים הילה! תודה ששיתפת, כל כך חשוב לדבר על הדברים האלה! מאחלת לך המון בריאות וחיים מאושרים 😘
תודה רבה אושר. רק מהשם שלך מרגישה טוב יותר
Wowwwwwwwww
הילה אהובה
הרגשתי שאת אחותי בכמה מובנים,,,,
אני מתחברת עם החרדה מאז שאני מכירה אותי כילדה,עברנו המון גלגלים יחד, גם "טרופות" הצילו אותי לא אחת, אני מספרת בכל הזדמנות את סיפור חיי שחרדה וגם קצת דיכאון מככבים בו.
יש לי הרבה מה לומר לך.
תודה על חשיפתך האמיצה.
יישר כוחך אהובה
תודה לך על תגובה כנה, חושפנית ומלאת אהבה. אין לי ספק שכשאת מספרת את הסיפור שלך את נותנת המון כוח לנשים אחרות
וואו הילה, את מרגשת! פוסט חושפני ומרגש שכתוב באיפוק הציני האופייני לך. תודה שחשפת את הפן הזה שלך. מקווה שיחזק אחרות.
תודה רבה רבה רחלי. אני דווקא הרגשתי שהייתי מאוד לא מאופקת אבל כנראה שהציניות חזקה ממני.
קראתי בהתרגשות רבה. אנחנו אף פעם לא יודעות מה קורה אצל מישהו אחר… מתחברת להרבה ממה שכתבת ושולחת חיבוק.
רויטל את פשוט מקסימה. אני יכולה להגיד לך שהפוסט הזה הפתיע אפילו אנשים מסביבתי הקרובה שמכירים אותי שנים. תודה לך על המילים החמות
מהממת שאת. ראשית שיתוף מרגש, חזק אמיתי. ושנית- איזה כיף שנתת שוב לגיטימתיה לאופנה ולקניות. כבר קבלתי דיכאון מזה שצריך רק למחזר ולקנות יד 2..חחה. תכשיטים מהממים אגב
לא ניתן שיקחו את הקניות. אבל רק ממעצבות ובוטיקים קטנים, כן? 😉
אחד הפוסטים הכי נוגעים שלך. הכנות והחשיפה שלך מטלטלים ומרגשים ודווקא השילוב עם התמונות ה"רגילות" בבלוג מעצימות את ההרגשה. נשיקות
תודה רבה רבה. תמיד חוששת שבפוסטים כאלה אנשים לא יבינו את החיבור לאופנה ומחמם לי את הלב לקרוא כזו תגובה
הילה יקרה, ריגשת עד דמעות עם הפוסט החושפני הזה. את פשוט מעוררת השראה בדרך שלך ובאותנטיות שלך.
תודה רבה רבה. ריגשת
דיכאון וחרדה הם אכן לא דבר שיש להתבייש בו. אני גאה בך שיצאת מהארון וחשפת את הסיפור האישי שלך. השיתוף שלך אמיץ ומרגש כאחד. 💛💛🙏
תודה רבה רבה. הלוואי והנורמה הזאת תסתיים כמו שפעם עובדים פחדו לחשוף זהות מינית. מקווה שגם בנושא הזה זה תחילה של עידן חדש
פוסט מרגש מאוד ואכן דרוש הרבה אומץ לחשיפה כזאת.
תודה רבה רבה! שמחה שהיה לתכשיטים המשגעים שלך חלק בו
וואו, לא הייתי מדמיינת שום דבר מזה. סיפור אמיץ של אישה אמיצה. חומר למחשבה. תודה על החשיפה וחיבוק.
תודה רבה רבה רבה לך. יש דברים נסתרים מהעין. שנים של הסתרה בעבודה עשו אותי שחקנית מצוינת…
הילה, שיתוף מרגש וחשוב!
תודה לך! את אישה מלאת השראה , כוחות ועומק. איזו דרך עברת! ברור לי איך הבגד היה שם מקום תומך ומרפא. מאחלת לך להמשיך במסעך המופלא ובהפצת הטוב סביבך. הלוואי והחברה שלנו תבריא מהשיפוטיות שלה.
רונית, תודה רבה לך על תגובה מחממת כזאת