החודש אני מציינת 45 אביבים, ובשושלת נשית שבה אנחנו לא חוצות את גיל ה-60…. זה ללא ספק הרבה יותר מחצי הדרך עבורי 🤭. אז לכבוד נקודת החציון של העשור החמישי, החלטתי לחלוק 5 תובנות, אחת לכל עשור: 

במקום לחדש רהיטים, תשקיעו בעציצים

למרות שגדלתי בבית מוקף גינה ועם אמא בעלת כוח על להחזיק רקפות בחיים עמוק אל תוך הקיץ, את מרבית חיי העברתי כקוטלת עציצים סדרתית. הסוקלנט העמיד ביותר החזיק אצלי במקרה הטוב חודש. המהפך התחיל בתקופת הקורונה בזכות השילוב של שעמום, אבטלה ומעבר דירה. חיפשתי תחביב שיביא איתו שלוות נפש ובריאות נפשית ושיהיה זול יותר משופינג של בגדים אונליין. הצטרפתי בפייסבוק לקהילות של מגדלות ומגדלי צמחים ובהמלצת מומחי הקבוצה, התחלתי עם צמחים של "שלוש יחידות" מהסוג שמגדל את עצמו: פוטוסים למיניהם. עם הזמן, עליתי רמה, הוספתי עוד ועוד עציצים וצמחים, למדתי להבדיל בין הסוגים השונים והיום, אני אמא של עשרות צמחים שעושים לי נעים בעין, בריאות ובלב. לפני כמה שנים גם כתבתי על זה פוסט. 

קפה בשקט

כבר שנים שאחת הפעולות הראשונות שאני עושה כשאני קמה בבוקר היא "להציץ" בטלפון ולהשאב פנימה עם גב כפוף ומחנק בגרון. בחודשים האחרונים, הצלחתי להיגמל (מההרגל, לא מהטלפון…) ואת הבוקר אני מתחילה בקצת מתיחות, וקפה במרפסת עם העציצים היפים מהפסקה הקודמת וציוץ הציפורים. גיליתי שכל מה שהיה בטלפון ב-6:45 נמצא שם גם ב-7:30…. הרמה הבאה היא להצליח להוסיף לשקט הקצרצר הזה גם תרגול הודיה. עד כה נרשם כישלון בתחום… 

צילמה: ורד פרקש לפוסט הזה 

תרבות היא לא מותרות, היא חמצן

מי שהמציא את המשפט "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" כנראה לא חי בתוך מלחמה ארוכה, עם ילדים קטנים בבית, שביתות, כרישים טורפים, שריפות ומאבקים פנימיים מדאיגים. כדי לתפקד תפקוד סביר תקופה ארוכה כל כך אני חייבת להיטען באסקפיזם. הופעות, הרצאות של יערה קידר, שיטוט במוזיאון והמון המון מופעי סטנד אפ בליווי כמויות נכבדות של אלכוהול הם מה שעומד ביני לבין אשפוז מרצון במחלקה סגורה. ומעל כל זה נמצאים המפגשים הכל כך חיוניים עם חברות. כי אין יותר תרבותי משלוש חברות שאוכלות את הראש 4 שעות בבית קפה עם סלט אחד שאנחנו חולקות. כי עם כל הכבוד למלחמה שבחוץ, בבית המלחמה היא בפחמימות וצלוליט. 

לקבל (חלקית) את סימני הגיל

לפני 10 שנים עשיתי את זריקת הבוטוקס הראשונה שלי ומאז, מדי חצי שנה אני מקפידה לחדש, לצד טיפולים נוספים ליתר חלקי הפנים כדי לעורר יצירת קולגן ושמירה על מרקם עור. הבעיה היא, שהגעתי לשלב שבו המצח המתוח מהבוטוקס כבר לא בהלימה ליתר חלקים הפנים הקצת פחות מתוחים…. הבעיה השנייה, היא שבוטוקוס משתק את המצח והרגשתי שזה מפריע לי בקריירת הסטנדאפ המתהווה שלי. לכן השנה, הפסקתי לעשות בוטוקוס ובבת אחת המצח התמלא קמטים שהוסתרו מעיני שלי ועיני הציבור במשך יותר מעשור. לא אשקר, זה לא פשוט לי בעיקר כי הם צצו פתאום ולא באופן הדרגתי. אני עדיין משקיעה בטיפולי פנים איכותיים (ויקרים 🤦‍♀️) אבל בלי בוטוקס. ואולי, אני מתקרבת עוד צעד קטן לוויתור על סימן ההיכר שלי- התלתלים הגינג'ים לטובת הגוון האמיתי שמסתתר כבר שנים מתחת- אפור. 

כדי לגלגל בעין איך אראה באפור, ביקשתי סימולציה מהצ'ט GPT. הוא עשה עימי חסד עם מבנה פנים שיכולתי רק לחלום עליו וגוון עור מוזהב וחלומי😄. עכשיו תדמיינו את זה עם פנים עגלגלות, עיניים קטנות ועור ורדרד בלתי שזיף. מה שכן, בפיאטים הוא קלע בול. 

איפה שיש צחוק, יש תקווה

אני מגיעה משושלת ארוכה וגאה של צוחקים. בית של ניצולי שואה עם הומור יותר שחור מכסף של עבריינים 🤭וגם את מחלת הסרטן של אמא שלי העברנו יחד בלצחוק כל הדרך לשבעה. מאז הקורונה התחלתי להקדיש את האינסטגרם שלי ובהמשך גם את הטיקטוק, לסרטונים משעשעים על רגעים מתוך היומיום שלי עם שיתוף פעולה מרשים (בינתיים….) מהילדים. אחרי ההלם הראשוני מהשבעה לאוקטובר החלטתי להגיב למציאות המטורללת שהפכה לשגרה שלנו בדרך היחידה שאני מכירה ואת כל הכאב, הפחד והדאגות הפכתי לקטעי סטנדאפ. הרגע הזה שבו קבוצה של אנשים ממקומות שונים ומקצוות הקשת הפוליטית מתאחדים לרגע אחד בצחוק משותף הוא הרגע שבו התקווה שבי נדלקת כל פעם מחדש.

באינסטגרם שלי יש הילייט בשם "בואו לסטנדאפ" עם קטעי סטנדאפ קצרים שלי ועדכונים על במות שאני מופיעה בהן.