למה כובע

בתחילת שנות ה-20 הממש מוקדמות שלי הדרמתי עד קולומביה (בדרום אמריקה, לא האוניברסיטה) שבה התאחדתי עם אהוב נעורי שהיה בעיצומה של חרישה מאסיבית לאורכה ורוחבה של היבשת הדרומית. מוכת געגועים ואהבה הלכתי שבי אחר התרגשותו מטיול אתגרי בן 6 ימים בג'ונגלים רווי לוחמי גרילה אך חמור מהם: יתושים חסיני תכשירים. הוא צעד ראשון עם ראש מלא תלתלים זהובים, לבוש בגד ים קצר וקוביות בבטן חמוש במצ'טה לפינוי הדרך ונראה כמו מוגלי בסביבתו הטבעית. מנגד אני, בתקופתי העצלה ביותר ונטולת כל שביב של כושר גופני, גוררת רגליים מקטרת ללא הירף ומייחלת להיחטף על ידי לוחמי גרילה שיסגרו אותי בצריף שבו לפחות אוכל לשבת. ואם בכל אלה לא די, נאלצתי מידי שעה וחצי לעצור ולהתמרח מכף רגל עד תלתל במקדם ההגנה החזק ביותר שהיה אז בנמצא ושסיפק הגנה למשך 90 דקות תמימות.

השנים חלפו, אהבת הנעורים הסתיימה בשברון ליבי, אבל החדשות הטובות הן שבתחום מוצרי ההגנה מפני השמש חל שיפור משמעותי: לא עוד אמהות הגוררות את ילדיהם המנומשים מהמים בשביל לחדש את המריחה, לא עוד ילדים בעלי מבט נוגה שיושבים על שפת הבריכה וממתינים שהחומר יספג כדי שלא ישטף במים וישאיר אותם טרף קל לקרני שמש אולטרה סגולות. אכן סיפור קשה.

שרשרת קסם: Di ve da

אבל על אף השדרוג המבורך במוצרי הטואלטיקה במדינתנו מקוללת השמש הנצחית, בהירת עור מנומשת שכמותי (או כל מי שלא חפצה בכמתי הבעה בגיל 22) אינה יכולה להסתפק בקרמים בלבד ולמלחמה בפגעי הפיגמנטציה איני בוחלת באמצעי הגנה. למזלי כי רב, לפחות אחד מהם מתברר כפוטוגני – הכובע.

כמצופה ממעמדי כבלוגרית אופנה ואגרנית כפייתית של פריטי לבוש, עם השנים צברתי אוסף כובעים נאה כשלאחרונה בחסות מכירות סוף העונה האטרקטיביות הפוקדות אותנו לטובה הצטרף גם כובע הבד המקסים הזה של המעצבת שרון ברונשר שהוא מעין שדרוג חינני לכובע הטמבל המביך.

חולצה: Little street

חוץ מהאפקט המצופה של הגנה מפני השמש הוא התגלה כפריט פוטוגני למדי. אך לא פחות חשוב: בניגוד להרבה כובעים אחרים הוא לא השאיר על שערי את "אפקט הקסדה" שמכירה כל מי ששערה אינה רך כמשי. 

למרבה השמחה מתחילים להריח פה ניחוחות של סתיו מה שאומר שבקרוב פרטי ההגנה מהשמש יאוכסנו כלאחר כבוד ויפנו מקומם לטובת כובעי החורף ומחלות הילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *