במדינתנו רווית השמש, שלג אינו ענין של מה בכך ובזמן שאנחנו המבוגרים מסוגלים להחזיק את עצמנו למראה השלג ולהסתפק בתמונות חורפיות מהחניה בבנין של שלוליות מים עם כתמי שמן שנראים צבעוניים לפרקים, הילדים לא מפסיקים להתחנן לפיסת שלג לבנבנה וחולמים לבנות אולף בימים ובלילות. וכך, ועל אף היותנו אנשים רציונליים בדרך כלל, עשינו את אחת הטעויות הישראליות הקלישאתיות ביותר והחלטנו ביחד עם זוג חברים נוסף לנסוע בסוף שבוע לחרמון. למען הנוחות (והשעשוע) חילקתי את הפוסט לחלקים לפי רשימת הטעויות בסדר כרונולוגי.

נסיעה לחרמון עם הילדים בשבת – כל הטעויות האפשריות

טעות מספר 1 – לנסוע לצפון ביום שישי בצהריים

לזכותנו יאמר שידענו שמדובר בטעות עוד לפני שיצאנו לדרך, אבל הנסיבות לא אפשרו אחרת שכן גור חגג יומהולדת 3 בגן והחגיגה נקבעה לשישי בבוקר ואחרי שסיימתי להלקות את עצמי על אינספור רגשות האשם שקיננו בי על כך שבזמן שקבענו את החופשה שבוע קודם לא זכרתי שהוא חוגג יומהולדת בגן, הודענו בצער רב לחברים איתם נסענו שלא נוכל להתלוות אליהם לטיול המתוכנן בשישי בבוקר וכך בזמן שהם שלחו לנו תמונות מאירות עיניים של הפריחות והנחלים בצפון, בילינו אנחנו ישובים לצידו של גור הנרגש על כיסאות קטנים מידי שלא נבראו לישבן מבוגר ומנסים להבין את הנוסחה של וויז איך כל דקת עיכוב ביציאה מהבית הופכת לעשר דקות נוספות של נסיעה. גם תקוותנו לפיה גור ירדם בנסיעה נמוגה נוכח פרץ האדרנלין בעקבות חגיגת יום ההולדת שבגן ובזמן שאחותו הייתה שקועה עמוק באיזה מסך (כי באהבה, מלחמה ונסיעות ארוכות הכל כשר) גילה גור סקרנות גבוהה מהרגיל כשנזכר לשאול מידי חצי דקה באיחור את השאלה הגנרית "אמא מה זה היה?" מבלי שידע לנדב ולו פרט טריוויה אחד אודות זהותו של אותו "מה" על פניו חלפנו מה שגרר כמובן פעם אחר פעם בכי מלא תסכול על היותו בלתי מובן. אושר גדול.

אבל אין רע בלי (קצת) טוב ונקודת האור הייתה בית הקפה "נדב קינוחים" שברמת ישי, מקום שגילינו באקראי כשנסענו בקיץ לצפון עם הילדים לכפר בלום ומאז הפך לנ.צ חובה בוויז, בחיים ובלב שכן מדובר באחד מבתי הקפה והמאפיות הטובים שנתקלתי בהם לא רק בארץ אלא בעולם (ואלוהי הפחממות יודע שראיתי גם ראיתי). חוץ מאשר אוכל מצוין, שירות לבבי וקינוחים שמצטלמים היטב לאינסטגרם, יש במקום גם משאיות ומערבלי בטון למשחק וספריית ילדים למופת, כך שזכינו בכמה דקות של שקט ונחת שבהם יכולנו להנות מהאוכל הערב לחייך ולעין.

טעות מספר 2 – ללון בצימר היחיד שנשאר בו מקום

אין ספק שההחלטה הספונטנית הייתה מראש אמיצה וידענו שלא יהיה פשוט למצוא צימר שיהיה בו מקום בכזו התראה קצרה לשתי משפחות. ואכן, אחרי ששתי הזמנות שביצענו דרך בוקינג נדחו, נאלצנו לבחור בצימר היחידי שנותר ומפאת הכבוד שאני רוכשת לפרנסת משפחת בעלי הצימר (וגם כי אין לי את הממון הנדרש כדי להתגונן מפני תביעת לשון הרע 😉 ) הסתפקנו במה שנותר, שני צריפים ביישוב הממוקם כ-25 ק"מ מהחרמון בעלות של כ-1,000 ש"ח לצריף ואל תטעונה, הבחירה במילה "צריף" איננה מקרית.

הצריף שהיה עשוי כולו עץ שידע ימים יפים יותר, היה קטן, מלוכלך, קפוא והווילונות שהיו פזורים אל כל עבר נראו כאילו נרכשו בשוק ה"מיין באזאר" שבניו דלהי בימים בהם הודו עוד הייתה קולוניה בריטית…ואם בכל זה לא די, שוו בנפשכם את מפח הנפש שחוו הילדים ואני כשנכנסו אחוזי התלהבות לג'קוזי רק כדי לגלות שהוא לא עובד.

טעות מספר 3 – לא לחשוב על ארוחת הערב

חברינו שהיו ללא ספק אחראיים וחכמים מאיתנו דאגו להזמין מראש מקום לשמונתינו במסעדה לשעה 18:00 אולם בגלל שאנחנו הגענו באיחור ניכר ועמוסי פחממות מהעצירה ב"נדב קינוחים" החלטנו לעכב את ארוחת הערב וכשהתחלנו לחפש מקומות אחרים להזמין בהם מקום לשעה 20:00 גילינו להפתעתנו שחיי המסעדנות בצפון בימי שישי תוססים יותר מתור הזהב של השירותים ב"בראקפסט קלאב" וכך מצאנו עצמנו בערב שישי נודדים עם הילדים העצבניים ברכב מתחנת דלק אחת לשניה כדי למצוא מקום ראוי (וב"ראוי" הכוונה ל"פתוח") לסיים בו את היום.

חולצה: pink is for boys שכיכב גם בהפקה על חמש מעצבות אופנה ישראליות

טעות מספר 4 – היוהרה

לתומנו חשבנו שאם בחרנו ללון במקום סמוך לאתר ולשים שעון מעורר לשעה ההגיונית 5:30 בבוקר, נצליח לצלוח את מרבית הפקקים ולהיכנס לאתר החרמון בשעה סבירה. אך דבר ידוע הוא כי הוויז מתכנן ואלוהים צוחק ותוך כדי הנסיעה בישר לנו הוויז בשמחה כי הוא מצא לנו מסלול קצר יותר ב-7 דקות והתחיל להוביל אותנו בנפתולי הכפר החינני מג'ד אלשמס עד לחיבורו לכביש הראשי המוביל לאתר אלא שרצה הגורל והחיבור לכביש נעשה על גבי ירידה תלולה שהייתה קפואה מהקרח וכך איבדנו שליטה על הרכב ורק בזכות תושייתו של בעלי הגיבור (והחתיך אם כי זה פחות רלוונטי לעניין) שהסית את ההגה בזמן אל עבר שביל עפר שבצד, נמנע מאיתנו התענוג של להחליק מטה על קיר החומה שבלם את הרכב שנסע לפנינו….

חיכינו במשך 20 דקות בצד הדרך, עד שהגיע מושיענו מטעם מועצת הכפר – טרקטורון מיומן שפיזר ערמות של מלח על הכביש וכשנכנסו לרכב והמשכנו בנסיעה בישר לנו הוויז שההרפתקה בת עשרים הדקות עלתה לנו בעוד שעה וחצי של המתנה בפקק בכניסה לאתר.

וכך, שלוש וחצי שעות מהרגע שיצאנו בשש ורבע בבוקר מהצימר הנמצא כ-25 ק"מ מהאתר, נכנסנו פנימה ומיהרנו להגיע לרכבל.

במעלה החרמון אין לי אלא להודות שבסך הכל היה לא רע. שלג זה כיף ובואו נודה, הוא גם מצטלם נפלא, תכונה לא פחות חשובה בימינו אנו. אם נתעלם רגע מהצפיפות שהייתה שהקשתה על מציאת פינה שקטה לבנות בה את אולף (שרק הורים לילדים מזהים…) ובעיקר הקשתה על עבדתכן הנאמנה למצוא זוויות צילום מוצלחות שלא כללו גם בין 20% ל-30% מתושבי מדינת ישראל… אבל אחרי איזו פזצת"א או שתיים שהכניסה לי שלג למקומות שרק רופא פנימאי מכיר, הצלחתי לחלץ אי אלו פריימים ראויים.

מעיל: מפריז, אפשר למצוא פרטים על החנות המוצלחת שבו הוא נרכש בפוסט הזה; משקפי שמש: רזילי

אחרי כשלוש שעות מעייפות במיוחד התחלנו להכין את הילדים רגשית, פסיכולוגית ובכל אמצעי נדרש אחר לתזוזה לכיוון הבית, מה שהוביל כמובן לשינוי אווירה של 180 מעלות והחיוכים והצחוקים הפכו חיש מהר לדמעות, שרק החשש לתלונה במועצה לשלום הילד, או לכסף שאדרש בבוא העת להשקיע בספת הפסיכולוג עבור הילדים הניאו אותי מלתעד 😉 וכך, עצבנים, עייפים ועם ילדים בוכיים התחלנו למסע אל עבר הבית שכלל כמובן את כל פקקי התנועה האפשריים מחיפה ועד הרצליה…

ולסיום – משהו קטן וטוב

כבר תקופה שאני מנסה בכל כוחי לתרגל חשיבה חיובית וברוח חצי כוס היין המלאה, בחרתי לסיים בשלוש נקודות זכות לטיול הזה.

החברה

אם כבר לסבול אז שיהיה בחברותא, ואם כבר חברותא שתהיה נעימה. את מסע החתחתים בן היומיים עשינו עם חברים יקרים שהפכו את התלאות המתוארות לא רק לנסבלות אלא אפילו (ואכחיש אם תצטטו אותי) למהנות. כדי לשמור על הארשת החיובית, אתעלם לרגע מהעובדה שהחברים גרים שני בניינים מאיתנו ואנחנו זוכים להנות מחברתם גם בלי לבלות 15 שעות במצטבר על הכביש…

הזיכרונות של הילדים

לילדים יש מן תכונה מוזרה שכזו לזכור את הכל בהנאה, לשכוח ש- 60% מהזמן הם קיטרו, 20% מהזמן הם בכו, 10% מהזמן הם ישנו ורק 10% מהזמן, הם באמת נהנו…. ומצד שני, אולי לא יזיק לי לאמץ את השקפת העולם הורדרדה הזו.

הכתיבה

על אף היותם מעט נוצצים למראית עין, חיי הבלוגרית אינם קלים וחוץ מפרנסה מאתגרת הם טומנים בחובם מרדף תמידי אחר השראה והדחקה יומיומית של החרדה מפני מחסום כתיבה. בתחילתו של המסע לצפון עברה בראשי המחשבה מה אכתוב בבלוג על הטיול שיהיה בעלך ערך מוסף, מענין ואף משעשע וכך זימן לי הגורל כל כך הרבה אתגרים, קשיים וטעויות שהפוסט הזה פשוט כתב את עצמו.

רוצה לשמור איתי על קשר ולקרוא על הטיולים והקיטורים הבאים?

אם נהנית וחלפה במוחך המחשבה "וואלה, בא לי להמשיך ולקרוא" וודאי תשמחי לדעת שתוכלי לקבל עוד קצת ממני והכל בפעולה קטנה ופשוטה אחת: דרך הרשמה לרשימת הדיוור של "תלתלים". עוד קצת למטה, יש חלונית להרשמה.

ואם אתם חשים עצמכם נדיבים, אשמח גם ל"לייק" לעמוד של "תלתלים" בפייסבוק ואשמח מאוד אם תצטרפו אלי גם לאינסטגרם שבו לא פחות (ויש הטוענים שאף יותר), צבעוני ומצחיק.

ולסיום, גור והחריץ